רע"א 1075/07 אברהם בר נ. עו"ד זהר גרינברג

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן), לפיו נדחה ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' ברוך) שניתנה במאוחד במספר בקשות בתיק פשיטת-רגל, וזאת מחמת חוסר סמכות עניינית.

2.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטה שנתן כב' השופט ש' ברוך ביום 31.10.06. בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דותן) בהחלטה מיום 18.12.06 קבע כי "מעיון בהחלטה מיום 31.10.06 נראה כי נתנה ע"י כב' השופט ברוך בכובעו כשופט, ולא בכובעו כרשם". לפיכך, הורה כי "המערער יבהיר מה מקור סמכותו של בית משפט זה בתוך 10 ימים מקבלת החלטה זו". בתשובה שהגיש טען המבקש כי הסמכות היא לבית המשפט המחוזי, שכן ההחלטה נשוא הערעור ניתנה על-ידי השופט ש' ברוך בכובעו כרשם בית המשפט המחוזי, ורק לחלופין, ביקש להעביר את הדיון לבית המשפט העליון. לאור תגובה זו, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 27.12.06 כי ההחלטות נשוא הדיון ניתנו על-ידי השופט ש' ברוך בתוקף תפקידו כשופט. עוד קבע בית המשפט כי "משבחר ב"כ המערער לגלגל לפתחו של בית המשפט את שאלת הסמכות, ולא ביקש את העברת הדיון לבית המשפט המוסמך בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, וזאת אף בהתחשב בהחלטתי מיום 18.12.06, החלטתי לדחות את הערעור שבכותרת מחמת חוסר סמכות עניינית".

3.

על החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה שבפניי. המבקש טוען כי דחיית הערעור פוגעת בו מאחר ולא נערך כל דיון מהותי בטענותיו הנוגעות לקביעה בדבר עצם זכאותה של המשיבה 2, גרושתו, בקצבת הפנסיה המשטרתית שלו, וכי היה מקום להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט העליון.

4.

בהתאם להחלטתי מיום 8.7.07 התייחסו המשיבים לסוגיית העברת הדיון לבית המשפט המוסמך בלבד. המשיבה 4 הודיעה כי הגישה לבית משפט זה ערעור על החלטת השופט ש' ברוך, אשר עודנו תלוי ועומד, וכי בנוגע לבקשה הנוכחית היא אינה מהווה צד מעוניין. המשיב 3 הודיע גם הוא כי אין לו עניין בבקשה זו. המשיב 1, הוא הנאמן על נכסי המבקש, טען בתגובתו כי אין מקום להיענות לבקשת המבקש להעביר את ההליך לבית המשפט העליון, וזאת בייחוד בהתחשב בעובדה שהמבקש לא "ראה לנכון להיאחז בגלגל ההצלה שהוצא לו" על-ידי בית המשפט המחוזי. בתגובת המשיבה 2 נטען כי למבקש כלל לא היה מעמד בדיון בפני השופט ש' ברוך, שכן הוא לא היה צד לו, וכי הוא אף לא ערער על ההחלטה בה נקבע כי אינו צד להליך. לפיכך, נטען כי היה מקום לדחות את ערעור המבקש מטעם זה בלבד וכי אך חסד נעשה עימו כשהתבקש להבהיר את מקור סמכותו של בית המשפט. עוד נטען על-ידי המשיבה 2 כי למעשה טענות המבקש מופנות נגד החלטת הנאמן בנוגע לזכאותה בחלק מקצבתו וכי אין להן מקום במסגרת בקשה זו שעניינה סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בערעור.

5.

עיינתי בבקשה על נספחיה וכן בתגובות המשיבים והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כעולה מהשתלשלות העניין, טעה המבקש בערכאה אליה הגיש את הערעור, וגם משניתנה לו האפשרות להבהיר את מקור סמכות בית המשפט, עמד על דעתו לפיה הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, ורק לחלופין, ביקש להעביר את הדיון לבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי החליט כי משבחר המבקש לגלגל לפתחו של בית המשפט את שאלת הסמכות ולא ביקש את העברת הדיון לבית המשפט המוסמך "בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים", למרות ההזדמנות שניתנה בידו לעשות כן, ראוי לדחות את הערעור מחמת חוסר סמכות עניינית. סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אינו מחייב את בית המשפט חסר הסמכות להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך, במקום לדחות את התביעה שהוגשה אליו, אלא רק מעניק לו סמכות לעשות כן על-פי שיקול דעתו. אכן, סמכות העברת הדיון הינה סמכות שבשיקול דעת ובדרך-כלל לא ימאן בית המשפט להפעילה (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי , פ"ד מח(4) 689, 703 (1994)). עם זאת, יתכנו נסיבות בהן ימצא בית המשפט כי אין להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך (ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י) , פ"ד נג(1) 673, 678 (1999) והאסמכתאות שם). בנסיבות שלפנינו לא מצא בית המשפט קמא לנכון להיענות לבקשה להעברת הדיון, אשר התבקשה על-ידי המבקש אך בלשון רפה חרף ההזדמנות שניתנה לו, ולא מצאתי לנכון להתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט שלא להפעיל את סמכותו כאמור.

6.

הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, וחרף הגשת תגובות המשיבים, החלטתי שלא להשית הוצאות על המבקש. בקשת המשיב 1 לקבלת כספי הפיקדון שהופקדו על-ידי המבקש בבקשה זו תועבר להחלטת הרשם.