רע"א 10786/02 נחום סלונים נ. יוכבד אהרונסון

בבעלות המשיבה שתי חנויות צמודות בתל-אביב אותן השכירה בדיירות מוגנת למבקש 1 (להלן: המבקש), שהפעיל בהן בית-עסק להימורים בספורט. לימים, תבעה המשיבה, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, את פינוי המבקש מהמושכרים, בטוענה, כי בכך שנטש את המושכרים ומסר את זכויותיו בהם למבקשת 2 (להלן: החברה), שהוא ובנו בעלי המניות היחידים בה, ובכך שביצע שינויים במושכרים, והשכיר חלק מהשטח לצד ג', ללא הסכמת המשיבה, הפר הוא את חוזה השכירות שביניהם. המשיבה אף תבעה סעד של סילוק יד כנגד החברה, בהיותה, לטענתה, משיגת גבול בחנויות. המבקש, מצדו, טען כי לא העביר את זכויותיו לחברה, לא נטש את החנויות ולא השכירן בשכירות משנה. בנוסף, טען כי המשיבה ידעה על יחסיו עם החברה, והשלימה עמם. בנוסף, טען הוא לחוסר תום לבה של המשיבה, בכך שישבה על המדוכה במשך חמש שנים עד שהחליטה להתנגד לפעילות החברה במושכרים, ובכך שלא התריעה במבקשים קודם נקיטת ההליכים נגדם. לחלופין, עתר המבקש לקבלת סעד מן הצדק למניעת פינויו.

מאחר שחוזה השכירות בין הצדדים לא הוצג בפני בית-המשפט, ואף לא עלה בידי הצדדים להמציאו, ומאחר שזנחה המשיבה בסיכומיה את כל עילות התביעה פרט לעילת הנטישה, הצטמצמה היריעה לעילה זו לבדה. בית-משפט השלום קבע, בהתבסס על חומר הראיות שבפניו, כי אכן המבקש העביר לחברה את החזקה, השליטה והניהול בחנויות, ובכך נטש את המושכרים, וזאת, למרות שעובדתית השליטה והניהול נותרו בידיו וביד בניו, וכל שהשתנה הוא שפעילותיו של המבקש במושכרים יוחסו, מאז ההעברה, לחברה. בהתבסס על כך, ובקובעו כי לא הוכח שהמבקש ניהל בעצמו עסקים אחרים במושכרים, קבע בית-המשפט כי התקיימה עילת הנטישה, ונתן צו לסילוק ידה של החברה. עם זאת, לגבי המבקש, החליט בית-המשפט, בהתבסס על הנסיבות, ובין היתר על-כך שהנטישה הייתה "משפטית" בלבד ושבפועל אותן הנפשות פועלות במושכרים, כי יש להעניק לו סעד מן הצדק, לפיו לא יפונה באם ישלם למשיבה סך של 60,000 ש"ח, ובתנאי שאכן החברה תסלק ידה מכל שטח המושכרים.

על-כך ערערו המבקש והחברה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, תוך שחזרו וטענו כי בנסיבות העניין לא נתקיימה עילת הנטישה, שכן המבקש לא העביר את זכויותיו, אלא נתן לחברה אך זכות שימוש בלבד, ובנוסף, מנהל המבקש, בעצמו, עסקים אחרים במושכרים. בנוסף, טענו הם כי הסכום שקבע בית-המשפט כתנאי למתן סעד מן הצדק הוא מוגזם. המשיבה, מצדה, טענה שאין להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-משפט השלום לעניין קיומה של עילת הנטישה, כמו-גם לעניין הסכום שנפסק במסגרת הסעד מן הצדק, שלטענתה הינו סביר וראוי בנסיבות העניין.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יהושע גרוס והשופטים אסתר קובו ומיכל רובינשטיין) החליט שלא להתערב בהחלטת בית-משפט השלום, שלדידו הושתתה על ממצאים שבעובדה, ועמדה "במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין". זאת, הן לעניין התקיימותה של עילת הנטישה, והן לעניין התנאים שקבע באשר לסעד מן הצדק.

מכאן הבקשה שבפנַי, בגדרה חוזרים וטוענים המבקשים כנגד מסקנת בית-המשפט המחוזי בדבר התקיימותה של עילת הנטישה. בנוסף, טוענים הם כי בכך שלא נשמעו טענותיהם בדבר גובה הסכום שישולם כתנאי לסעד מן הצדק, נפגעה זכות הטיעון שלהם, ושעל-כל-פנים יש לקבוע אמות מידה ברורות לקביעת סכום זה, שלטענתם הוא מופרז בענייננו.

דין הבקשה – להידחות, שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש והמצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

מעבר לדרוש, ולגופו של עניין, לא ראיתי לסטות מהממצאים העובדתיים, כמו-גם מהתוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי. במצב דברים זה, בו העביר המבקש את פעילותיו לחברה, שהיא כידוע אישיות משפטית נפרדת, אכן מתקיימת עילת הנטישה. וראו פסק-דינה של השופטת מרים בן-פורת בע"א 417/79, יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח' , פ"ד לז(2) 337. אשר לסעד מן הצדק, ברור הוא שמעצם טיב הסעד, אין מקום לקביעה מדויקת לעניין גובהו, אלא די הוא בקביעה המושתתת על בסיס ראייתי, המספיק על מנת לשקול כראוי את האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים. בענייננו, נראה שהאינטרסים של הצדדים נשקלו כאמור, וזאת, הן על-ידי בית-המשפט השלום והן על-ידי בית-משפט המחוזי, ועל-כן אינני מוצאת להתערב בגובה הסעד שנקבע.

הבקשה נדחית איפוא.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסך כולל של 15,000 ש"ח.