רע"א 10850/03 סנ"צ ירוחם קיים נ. קצין התגמולים - משרד הבטחון

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' גל, ב' אוקון וי' ענבר), לפיו אושרה החלטת ועדת הערעורים שלפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, אשר דחתה את ערעור המבקש בנוגע להכרה בקיומו של קשר סיבתי בין תעוקת הלב שבה לקה לבין שירותו במשטרת ישראל.

2.המבקש שירת במשטרת ישראל במשך 27 שנים. בתפקידו האחרון, שרת כקצין בדרגת סגן ניצב. ביום 25.5.99 התקבל המבקש לראיון [להלן: "המקרה"] אצל מפכ"ל המשטרה, בה הודע לו, לאכזבתו ובניגוד להבטחות קודמות, כנטען, כי לא יקודם לתפקיד בו חפץ, ודרגתו לא תועלה. לטענתו, חש לאחר הראיון בכאבים ולחץ בחזה. 15 ימים לאחר מכן, התחדשו הכאבים והחריפו, והמבקש אושפז בבית חולים לשם צנתור, בו אובחנה היצרות בשיעור של 80% בעורק כלילי שמאלי. יוער כי המבקש סבל אף בעבר מכאבים ותעוקות בחזה, שהובילו לצנתור כבר בשנת 1987, ולפניה לעזרה רפואית מספר פעמים נוספות.

3.המבקש הגיש ביום 1.8.99 תביעה לקצין התגמולים, להכרה בו כ"נכה" לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959. קצין התגמולים דחה את התביעה, בהיעדר קשר סיבתי בין המחלה לשירות. וועדת הערר אימצה מסקנה זו. היא דחתה את חוות הדעת הרפואית מטעם המבקש (מפי פרופ' ד' צבעוני), לפיה ההתרגשות שנגרמה למבקש בפגישה גרמה לקרע ברובד טרשתי בעורקיו של המבקש, וכי אותו קרע גרם לגוש אשר הצר את העורק. הוועדה העדיפה את חוות הדעת הרפואית מטעם המשיב (מפי ד"ר י' תמרי), לפיה עורקיו של המבקש היו צרים עקב מחלתו הקודמת, בעוד ההתרגשות שנגרמה בפגישה הובילה אך להאצת קצב הלב, אשר נתנה ביטוי לצרות העורקים והובילה לכאב ולתעוקה, ולפיכך קבעה כי לא התקיים קשר סיבתי בין המקרה לבין המחלה. בערעור לבית המשפט המחוזי הוסכם להחזיר את הדיון לוועדה, על מנת שתבחן האם התקיים בנסיבות העניין קשר סיבתי של החמרה בין ההתרגשות שנבעה מן הריאיון לבין המחלה. הוועדה הרפואית שבה וקבעה, על בסיס אותן חוות דעת, כי בנסיבות העניין לא הייתה גם החמרה, שכן כל שאירע בעקבות הריאיון הוא חשיפת מצב המחלה כפי שנתגבש משכבר. המבקש שב וערער לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי בהיעדר כל טעות משפטית בהחלטת הוועדה, אין מקום לערעור.

4.מכאן הבקשה שבפנינו, בה מלין המבקש על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו, לא קיימה וועדת הערר את הנחיות פסק הדין המחוזי הראשון, אשר הורה לה לדון בשאלת ההחמרה. כן טוען המבקש כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, הקשורה בנטל ההוכחה הנדרש מתובע לפי חוק הנכים, מקום בו הוכיח אירוע חריג וקיומה של אסכולה רפואית המחזיקה בדעה בדבר היתכנות מנגנון הפגיעה עליו הצביע התובע. בתשובתו, עומד המשיב על כי לא קמה עילה ליתן רשות לערעור נוסף לבית משפט זה, וכי אף לגוף העניין הדין עם וועדת הערר אשר קבעה ממצא העולה בקנה אחד עם החומר הרפואי שהוגש לה, בעוד עמדת המומחה מטעם המבקש הייתה אך בבחינת הערכה בלתי מחייבת באשר למה שאירע למבקש.

5.עיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובתשובת המבקש לתגובת המשיב, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, משאין היא מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית (רע"א 1136/98 מלמד נ' קצין התגמולים , תק-על 98(2) 688). החלטת בית המשפט קמא, כמו גם החלטתה של וועדת הערעורים, מבוססות על העדפת חוות דעת רפואית אחת על חברתה. אין יסוד בנסיבות העניין לטענת המבקש לפיה וועדת הערעורים היתה כבולה למסקנה בדבר קיומה של החמרה, מכוח פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי. גם טענתו השנייה של המבקש אינה מעוררת כל שאלה משפטית. אין לומר כי כל טענה מצד מומחה מטעם התובע, מבססת קיומה של אסכולה רפואית אשר די בה כדי לעמוד בנטל התביעה. כפי שכבר נקבע בעבר, ישנו צורך באסכולה רצינית התומכת בדרגה גבוהה של הסתברות, בקיומו של קשר בין האירוע לבין המחלה (רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים , פ"ד נ(1) 529, עמ' 538-539; רע"א 8373/96 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים , פ"ד נז(1) 931, 943-944), ואף קיומה של אסכולה כזו אך מעביר את נטל ההוכחה אל קצין התגמולים, להוכיח את גורם המחלה במקרה הפרטני (שם). בענייננו, העדיפה הוועדה את חוות דעתו של ד"ר תמרי, אשר נתמכה בעובדותיו הפרטניות של המקרה, ובכללן, חוסר הרציפות של התעוקה מיום המקרה ועד ליום האשפוז, ועוד, כמפורט בחוות דעתו, ודחתה את עמדתו של פרופ' צבעוני, כמבוססת על הנחות עובדתיות בלתי מוכחות וכבלתי מקובלת לגבי מקרים בעלי עובדות דומות למקרה דנן. בקובעה כך, לא לקתה החלטת הועדה בשגיאה משפטית המצדיקה ערעור לבית המשפט, ולא כל שכן ערעור נוסף לבית המשפט העליון.

הבקשה נדחית.