רע"א 1104/99 משה ברכה נ. מנולייף- מנורה חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה, חברת ביטוח, להשבת סכומי כסף ששלמה למבקש, סוכן ביטוח, ביתר, בקובעו כי התביעה לא הוכחה.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, קיבל את התביעה וחייב את המבקש לשלם למשיבה סכומי כסף. על כך בקשת רשות הערעור.

בית המשפט המחוזי הסתמך בפסק-הדין על חומר הראיות שהיה בפני בית משפט השלום. נקבע על-ידו כי בפני בית המשפט עמדו די והותר ראיות כדי לקבוע כי השתכלל בין הצדדים הסכם בעל-פה. באשר לחוב, הוגשו דפי כרטיס החשבונות כנספחים לתצהירי עדי המשיבה ובהם ההתחשבנות עם המבקש. הגשת מסמכים אלה ללא התנגדות, די בה כדי להעביר את נטל הראיה למשיב שלא הרים נטל זה.

עיקר הבקשה מכוון כנגד הסתמכות בית המשפט על הכרטיס שהוצג - לפי הטענה - שלא בהסכמה, מה עוד, שהסתמכות המשיבה על סעיף 36(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) כפי שתוקן, באה באיחור. אכן, הטענה בדבר יישום סעיף זה בענייננו הועלתה באיחור. אולם הכרטיס צורף לתצהיר ושימש ראיה שניתן היה להסתמך עליה. בכל מקרה אין הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או שאלה שיש בה משום קביעת הלכה או חידושה והיא מתמקדת בנסיבות המקרה הנדון.

במצב דברים זה, אין מקום ליתן רשות ערעור לערכאה שלישית. העובדה ששתי ערכאות הגיעו לתוצאות שונות אינה מהווה סיבה מספקת כשלעצמה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.