רע"א 11098/02 דבורה ליבוביץ נ. יעקב פליטמן

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין) בו נפסק ברוב דעות כי יש לקבל את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט ורדי) ולדחות בכך את תביעת המבקשת למתן הצהרה כי כל המטלטלין הנמצאים בדירה ברח' יוסף צבי 44 ברמת-גן שייכים לה בלבד (להלן – "הדירה"). בדירה מתגוררים המבקשת ובעלה.

2.המשיב מנהל הליכי הוצאה לפועל נגד בעלה של המבקשת, מר יהושע ליבוביץ (להלן – "הבעל") לצורך אכיפת פסק-חוץ בגין עסקים שניהלו ביניהם בניו יורק. במסגרת זו, ביקש המשיב לממש מטלטלין הנמצאים בדירה ואשר על פי הטענה שיכים לבני הזוג במשותף, ומאחר שהם שותפים גם לחובות, הרי שהמיטלטלין ניתנים למימוש לצורך פרעון חובות הבעל.

3.בית משפט השלום פסק כי אף שהמבקשת ובעלה נשואים זה לזו משנת 1952, הם נפרדו לתקופה ארוכה ולא גרו ביחד עד לשנת 1996, שאז הסכימה המבקשת כי יחזור להתגורר עמה עקב מצבו הקשה. לטענתה, ישנו הסדר יחסי ממון ביניהם מ-1985 שעיקרו הפרדה רכושית מוחלטת ביניהם באופן שהדירה והמטלטלין שבתוכה נתונים לבעלותה היחודית. בית המשפט קיבל את התובענה בנימוק שהנתונים העיקריים שטענה המבקשת הופיעו בתצהירה, והמשיב ויתר על חקירתה ולכן העובדות שפורטו עומדות בלתי נסתרות. בהעדר גרסה נוגדת, נתקבלה ההצהרה בדבר הפרדת הרכוש גם בלא הסכם ממון פורמלי. בהעדר גרסה לסתור, הוצהר כמבוקש על ידי המבקשת, כי המטלטלין שבדירתה שייכים לה בלבד, ואינם ניתנים לעיקול על ידי המשיב.

4.בית המשפט המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיב. סגן הנשיא גרוס בדעת מיעוט סבר כי אין בחיי הנישואין כשלעצמם כדי לבסס קיומה של חזקת שיתוף. עוד קבע כי אין בעובדות המובאות בתצהיר לפיהן בני הזוג חיו בנפרד תקופה ארוכה והיתה הפרדה רכושית ביניהם כדי לסתור את חזקת השיתוף, אך סבר כי יש בהם כדי להעביר למשיב את הנטל להוכיח קיומה של חזקת שיתוף וכי נטל זה לא הורם, ולכן אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום.

השופטת קובו סברה כי יש לקבל את הערעור טעמיה הם כי בני זוג הנשואים וחיים בצוותא ומקיימים חזקת שיתוף. הנטל על המבקשת לשכנע בדבר גרסתה הנוגעת להפרדת הרכוש והיא לא בססה גרסה זו בצורה מספקת לכן דין תביעתה להידחות.

השופטת רובינשטיין מנתחת את עובדות המקרה, ומציינת כי מזה מספר שנים בני הזוג חיים יחדיו תחת קורת גג אחת. הסדר הרכוש הנטען מתיחס לאמצע שנות ה-80 כאשר חיו בנפרד, ואין כל פירוט בדבר מהותו של הסדר זה. גם אם לא נחקרה המבקשת על תצהירה, אין עולה מן התצהיר גרסה מבוססת הסותרת את חזקת השיתוף עליה ניתן להשעין פסק דין לטובת המבקשת. אי לכך סברה שיש לקבל את הערעור.

5.המבקשת מבססת את בקשתה לרשות ערעור על כך שתחולתה של חזקת השיתוף ויישומה הנו ענין החורג מעניינם של הצדדים עצמם. לטענתה, השאלה המשפטית הנדרשת להכרעה היא - על מי נטל ההוכחה הנדרש לקיומה של חזקת השיתוף בין בני זוג ולסתירתה: האם עצם חיי הנישואין די בהם כדי לגבש חזקה בדבר קיום שיתוף רכושי בין בני הזוג ועל הטוען אחרת להוכיח טענתו או שמא עצם חיי הנישואין אינם יוצרים חזקה של חיי שיתוף ויש לבסס את קיומו של השיתוף בראיות וכן את ההפרדה הרכושית הנטענת. עוד נטען כי משלא הונחה תשתית עובדתית לסתור, יש לקבל את תצהיר המבקשת כמכריע בענין זה.

6.כלל הוא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק מקום שעולה שאלה בעלת היבט משפטי או ציבורי חשוב, או ששורת הצדק מחייבת הכרעה בערכאה שלישית, כדי למנוע עיוות דין (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור פד"י לו(3) 123). לא מצאתי כי מקרה זה עומד במבחנים אלה לצורך בירורו בערכאה שיפוטית שלישית. השאלה האמיתית שהעסיקה את שתי הערכאות הקודמות איננה שאלה בעלת אופי משפטי או בעלת השלכה ציבורית כללית אלא שאלה של מידת ההוכחה הנדרשת במקרה קונקרטי – קרי: האם עמדה המבקשת בחובת ההוכחה החלה עליה לשכנע את בית המשפט כי במועד הרלבנטי להליכי ההוצאה לפועל המתנהלים כנגד בעלה, שרר משטר של הפרדה רכושית בין בני הזוג באופן שהמטלטלין המצויים בדירה בה שניהם מתגוררים שייכים לה בלבד. המבקשת ובעלה מסרו תצהירים בשאלה זו, ואילו המשיב לא הביא כל ראיות מצדו ואף ויתר על חקירת מוסרי התצהירים. נותרה השאלה איזה משקל יש ליחס לתצהירים בלא שמוסריהם נחקרו ובלא ראיות נוספות. זהו גרעין המחלוקת האמיתי בין שופטי הערכאות השונות. חלק מן השופטים ראו בתצהירים שהוגשו תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענת ההפרדה רכושית בין בני הזוג ואילו חלק מהם – שהיוו דעת רוב בבית המשפט המחוזי - סברו כי אין בהם די להוכחת טענה כאמור. משזה אופייה האמיתי של השאלה העומדת לדיון, אין לפנינו סוגיה הראויה לדיון בערכאה שלישית בהתאם למבחנים המקובלים בבקשות למתן רשות ערעור. ייאמר מעבר לנדרש, כי עיון בתצהירי המבקשת ובעלה מעלה כי הם לאקוניים ולוקים בחסר רב בפרטים חשובים. כדי לבסס טענה אמיתית של הפרדה רכושית בנסיבות המקרה, היה צורך בהצגת תשתית מפורטת ומשכנעת הכוללת פרטים רבים שחסרו באופן בולט מגרסת המבקשת ובעלה. לא למותר להדגיש כי גם הסכם ממון לא הוצג. בנסיבות אלה, אין לראות בדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, אשר בעטיה נדחתה תביעת המבקשת, גם משום פגיעה בשורת הצדק.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.