רע"א 11122/08 רות אסולין נ. אביבה דרוקר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי), מיום 3.12.08. בהחלטתו קבע בית המשפט שיש להעביר את הדיון שבתובענה שבפניו לבית משפט השלום בקריית גת.

2.

בין המבקשים למשיבה נחתם זכרון דברים למכירת נכס מקרקעין. על פי זכרון הדברים התחייבו המבקשים לרכוש את הנכס מהמשיבה. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון וביום 1.1.08 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הסעדים שהתבקשו בתביעה היו אכיפת זכרון הדברים וכן סעד כספי בסכום של 162,400 ש"ח. ביום 13.2.08 הגישו המבקשים בקשה דחופה לצו עשה. בבקשה הם עתרו, כי בית המשפט יורה למשיבה לעשות את הנדרש על מנת להעביר להם את החזקה ולחתום על המסמכים לשם העברת הזכויות בנכס. ביום 3.3.08 הודיעה המשיבה לבית המשפט המחוזי, כי עשתה את כל הנדרש בבקשה לצו עשה. ביום 4.3.08 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' ואגו), כי הסעד הזמני המבוקש התייתר ולכן מחק את הבקשה לצו עשה. ביום 21.9.08 הגישה המשיבה בקשה להעברת התיק לבית משפט השלום בקריית גת. בקשה זו התבססה על כך שסעד האכיפה התייתר ואילו הסעד הכספי נמצא בסמכותו העניינית של בית המשפט השלום. המבקשים התנגדו להעברת הדיון. ביום 3.12.08 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' סלוטקי) את הבקשה והורה על העברת הדיון לבית המשפט השלום בקריית גת. המבקשים עותרים לערער על החלטה זו.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. התביעה שהוגשה על ידי המבקשות כללה שני סעדים שונים. הראשון - אכיפת הסכם למכירת נכס מקרקעין - נמצא בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי (לפי סעיף 40(1) וסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). השני - סעד כספי של 162,400 ש"ח - מצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום (סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984). כלומר, התובענה כללה סעדים הנמצאים בסמכות עניינית של בתי משפט שונים. תובענה מסוג זה יש לפצל ולבקש כל סעד בבית המשפט שלו הסמכות העניינית לדון בו (ראו: רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ , פ"ד נג(1) 670 (1999); ע"א 8130/01 מחג'אנה נ' אגבאריה (לא פורסם, 4.5.03) פיסקה 9). יוער כי בכל הנוגע לתובענות בתחום הקניין הרוחני, אין עוד כיום צורך לפצל ולהגיש תובענות נפרדות בשל העובדה שנתבעים סעדים המצויים בסמכותם של בתי משפט שונים אילו נתבעו בנפרד (חוק בתי המשפט (תיקון 39), התשס"ד-2003). מכל מקום, במקרה דנא נמצא הסעד הכספי בסמכותו העניינית של בית המשפט השלום. לא היה בהגשת התביעה לשני הסעדים יחד כדי להעניק סמכות לבית המשפט המחוזי לגבי הסעד הכספי. יובהר, כי כבר בעת הגשת התובענה לא היה הסעד הכספי בסמכותו של בית המשפט המחוזי (שהרי תקרת סמכותו של בית משפט השלום עומדת על סכום של 2,500,000 ש"ח). צדק איפוא בית המשפט המחוזי שהעביר את הדיון לבית משפט השלום, אשר לו הסמכות העניינית לדון בתובענה, ככל שמדובר בסעד הכספי. נוסיף, כי הצורך להגיש שתי תובענות שונות, בהתאם לסעדים הנפרדים, מקשה הן על בעלי הדין והן על בתי המשפט. כתוצאה מכך נגרם בזבוז משאבים. לא פעם נאמר כי יש לבצע תיקון חקיקתי על מנת למנוע את הפיצול האמור. הדבר נעשה, כאמור, בתחום הקניין הרוחני. דומה שכבר לפני שנים ראוי היה לתקן מכשלה זו (להערה בדבר הצורך בתיקון ראו: ע"א 29/58 לוי נ' עקריש , פ"ד יב 1457, 1458 (1958)).

4.

הבקשה נדחית בלא שנדרשת תשובה.