רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ. רחל שורץ

1.ביום 23.11.98, הגישה הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ ( להלן: המבקשת ) לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה, שנושאה הוא הפרת זכויות יוצרים בהשמעה פומבית ללא הרשאה, של מוסיקה מוקלטת, שמתועדת על כל אמצעי התיעוד (תקליטים, תקליטורים וקלטות), אשר המבקשת היא בעלת הזכות הבלעדית להרשות את השמעתה בפומבי ו/או את שידורה, בישראל.

המבקשת עתרה למספר סעדים, כדלקמן:

א.צו מניעה קבוע כנגד המשיבה, האוסר עליה ו/או על מי מטעמה להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת במסעדה האיטלקית אשר בבעלותה ו/או בשליטתה.

ב.פיצוי סטטוטורי מרבי, הקבוע בסעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים - 1924, בגין כל הפרת זכות יוצרים, אשר בוצעה על ידי המשיבה. המבקשת העמידה את סכום התביעה על סך של 50,000 ש"ח, תוך ציון שהסכום הוא לצרכי אגרה בלבד, תוך שמירה על זכותה לתקן סכום זה.

ביום 24.11.98, בדונו בבקשה לצו מניעה זמני, קבע בית המשפט המחוזי, כי הסמכות העניינית לדון בבקשה לצו מניעה זמני שהגישה המבקשת ובתביעה לצו קבוע ולפיצוי הכספי שהוערך ב50,000- ש"ח היא לבית משפט השלום. על כן, הורה בית המשפט קמא להעביר את התביעה לבית משפט השלום בנהריה.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו למתן רשות ערעור, אשר הוחלט לדון בה כאילו ניתנה רשות לערער, וערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.

2.טענתה העיקרית של המערערת היא, כי הואיל והעתירה היא לצו מניעה קבוע, אשר שוויו אינו ניתן לשומה ולהערכה כספית, כסעד עיקרי, וכן לפיצוי כספי שהוערך בסך של 50,000 ש"ח כסעד משני, הסמכות העניינית לדון בתביעה היא לבית המשפט המחוזי.

המבקשת סומכת ידה על ההלכה הקובעת, כי צו מניעה, קבוע כזמני, אשר שוויו עולה על סכום שבסמכותו העניינית של בית משפט השלום, או שאינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי (ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה , חלק כללי, הוצאת הלכות, עמוד 28; ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי , מהדורה שביעית, 1995, עמוד 63).

3.עיינתי בבקשה על נספחיה ובאתי למסקנה, כי אחד מהסעדים המבוקשים בתביעה היא בסמכות בית המשפט המחוזי, ואילו האחר הינו בסמכות בית משפט השלום. הסמכות לדון בצו המניעה היא לבית המשפט המחוזי, ואילו הסמכות לדון בסעד הכספי היא לבית משפט השלום. לפיכך, יש להפריד את הדיון בשני הסעדים. זאת, על פי ע"א 29/58 לוי נ' עקריש , פ"ד יב' 1457, שם נקבע, כי כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים, והסעדים הנתבעים הם בסמכותם של בתי משפט שונים, יש להפריד את התביעות. אכן, כטענת המבקשת, צו המניעה לו עתרה, אינו ניתן להערכה כספית ועל כן הסמכות לתתו מסורה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית (ראו

זוסמן ו וינוגרד לעיל). ברם, הסמכות לדון בתביעה לסעד הכספי בסך 50,000 ש"ח, אשר נתבקש על ידי המבקשת, נתונה לבית משפט השלום מכוח סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד1984-. זאת, חרף העובדה שהסעד הכספי נתבע כסעד משני.

4.על סמך כל האמור לעיל, מתקבל הערעור במובן זה שההחלטה להעביר את הדיון בסעד לצו מניעה לבית משפט השלום מבוטלת, והדיון בתביעה לסעד זה מוחזר לבית המשפט המחוזי בחיפה. בכל הנוגע לסעד לתשלום 50,000 ש"ח, אשר אינו בסמכות בית המשפט המחוזי, חלק זה של התביעה נדחה מחוסר סמכות, תוך שמירה על זכותה של המבקשת להגיש תביעה לסעד כספי לבית המשפט שיהיה מוסמך לדון בו, בהתחשב בסכום שייתבע.

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.