רע"א 11164/08 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. עוזי קרן

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת לבהר שרון) מיום 24.11.08 בע"א 1195/08, בו התקבל בחלקו ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן) מיום 31.12.07 בתיק א' 62632/05.

ב.

המשיב שימש צלם בשירות המבקשת החל משנת 1977. ביום 18.4.93 כרתו הצדדים הסכם שמיסד את יחסיהם (להלן הסכם 1993 ), בו הוסדר בין השאר התשלום שישולם למשיב בעד שימוש בתמונות שצילם לפני כריתת ההסכם ובמהלכו; נקבע בהסכם, כי "רק לאחר שהסכם זה יופסק ולא ייחתם במקומו הסכם אחר", תשלם המבקשת, אם תעשה שימוש בתמונות שצילם המשיב לפני כריתת ההסכם, בגין זכות היוצרים של המשיב בתמונות אלה. ביום 19.4.99 כרתו הצדדים בגדרי פשרה הסכם נוסף (להלן הסכם 1999 ), בו התחייבה המבקשת לשלם למשיב סך 165,000 ₪ "לחיסול כל טענה או תביעה ולרבות כפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות וכמענק פרישה"; נאמר, כי מלבד תשלום זה, לא יהיו למשיב "כל טענות ו/או תביעות כלשהן... בגין תקופת ההתקשרות בין הצדדים ו/או בגין סיומה". ביום 7.6.05 עשתה המבקשת שימוש, במסגרת כתבה שפירסמה, בשלוש תמונות שצילם המשיב בשנים 1989 ו-1991, ומכאן ההליכים הנוכחיים.

ג.

בבית משפט השלום תבע המשיב פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 20,000 ₪ לכל תמונה בגין הפרת זכות יוצרים, ובסך זהה בגין הפרת הזכות המוסרית. התביעה התקבלה באשר לזכות המוסרית בלבד. נקבע, כי בכריתת הסכם הפשרה התכוונו הצדדים לסלק את טענות המשיב ביחס לכל התמונות שצילם, המצויות בארכיון המבקשת, לרבות אלה שצולמו עובר לחתימת הסכם 1993; וכי על כן אין מקום לתביעה בגין זכות יוצרים. מנגד, נפסק למשיב סך 4,000 ₪ על כל תמונה בגין הפרת הזכות המוסרית, הואיל והתמונות פורסמו בלא אזכור שמו (בניגוד לסעיף 4א' לפקודת זכות יוצרים, אשר חל באותה העת).

ד.

ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי – הן באשר לתשלום בגין זכות יוצרים, הן באשר לגובה התשלום בין הפרת הזכות המוסרית – התקבל חלקית, כאמור. בית המשפט המחוזי לא קיבל את מסקנתו של בית משפט השלום באשר לכוונת הצדדים בהסכם 1999, וקבע כי הסכם זה מסדיר את יתרת התשלום למשיב בגין תקופת העסקתו, בגדרי יחסי העבודה בין הצדדים (המשיב טען להגדרתם כיחסי עובד-מעביד, והמבקשת כפרה בכך); אך אינו כולל תשלום בעד שימוש עתידי בתמונות שצילם המשיב עובר לכריתת הסכם 1993. את מסקנתו נטע בית המשפט המחוזי בין השאר בהוראת סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911, הקובע דרישת כתב להעברתה של זכות יוצרים; בתנאי הסכם 1999, ובפרט התמקדותו ביחסי העבודה בין הצדדים והתאמת התשלום שנקבע בו לזכויות המשיב לפי חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963, והיעדר העיסוק בנושאים קנייניים; ובפרשנות כנגד מנסח ההסכם, הוא המבקשת – כנאמר. למשיב נפסק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 15,000 ₪ לכל תמונה. באשר לפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית, נותר פסק דינו של בית משפט השלום על כנו.

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית, המוסבת על הפיצוי בגין הפרת זכות היוצרים. נטען, בין השאר , כי הפרשנות שניתנה להסכם 1999 בבית משפט השלום היא הנכונה – וכי פרשנות זו מיוסדת (בין היתר) על הכרעות מהימנות באשר לכוונת הצדדים, ובית המשפט המחוזי התערב בהכרעות עובדתיות של בית משפט השלום. עוד נזכר, כי במשך השנים שלאחר כריתת הסכם 1999 ולפני הגשת התביעה, עשתה המבקשת שימוש במקרים שונים בתמונות שצילם המשיב לפני חתימת הסכם 1993, והמשיב לא הלין על כך. כן נטען כנגד ההנחה שהמבקשת היא שניסחה את הסכם 1999. עוד נטען, כי בחוסר תום לב, ביקש המשיב בעבר זכויות כעובד, ומנגד עומד על זכויות יוצרים בתמונות שצילם – זכויות שהמבקשת זכאית להן, אם היו היחסים בין הצדדים יחסי עובד-מעביד.

ו.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. בראש וראשונה, אין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, העשויה להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123); באי כוח המבקשת השתדלו, כמנהגם של מגישי בקשות בגלגול שלישי, להצביע על שאלות משפטיות שונות בעלות היבט רחב הכרוכות בבקשה – אך בסופו של יום, היא תחומה במובהק למחלוקת בין הצדדים לה, קרי, לפרשנות ההסכמים ביניהם. כפי שכותב המחבר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, 212 ( מהדורה שניה, 2008): "אין בית המשפט נוטה ליתן רשות לערעור בגלגול שלישי לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי".

ז.

גם לגופו של עניין איני רואה מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. אף אם יש אינדיקציות לאידך גיסא, לא ראיתי דופי במסקנה שלפיה הסכם 1999 אינו מעביר למבקשת את הזכות בתמונות שצולמו עובר להסכם 1993 (או רישיון בלתי מוגבל בזמן בתמונות אלה, כפי שנטען בבקשה) – מסקנה המבוססת במכלול לשון ההסכם והנסיבות. אציין, כי ככלל, בחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה (ראו סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) אינה בגדר קביעה שבעובדה ושבמהימנות, אלא מלאכת פרשנות משפטית (שיסודה אמנם בעובדות המקרה, בין השאר). לכן אין המדובר בהתערבות בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה של בית משפט השלום; ומכל מקום, אף התערבות כזאת, אילו היתה, אינה מצדיקה התערבות ערעורית נוספת ( לוין , שם, בעמ'

213). קריאת הסכם 1999 אינה מאיינת על פניה את הוראות הסכם 1993 לגבי תמונות שקדמו לו (הסעיפים המוכתרים – שניהם – 14.4). ועוד, אין מקרה זה במובהק מתאים לקביעת הלכות חדשות בנושאי זכויות יוצרים, והוא כאמור תחום בנסיבותיו.

ח.

עוד אציין, כי אף אם טען המשיב ליחסי עבודה בגדר הידברות לקראת הסכם 1999, בסופו של דבר הסתיים המשא ומתן בלא שכל צד יודה בטענה מטענות האחר. כך נאמר במפורש בהסכם, אם כי ברי שנעשה מאמץ, בודאי מבחינת המבקשת, לכסות כל טענה אפשרית כלפיה; ועל כן מחד גיסא נאמר כי אין הודאה בעניין יחסי עובד ומעביד, ומאידך גיסא נאמר כי ההסכם מכסה תביעות בגדר פיצויי פיטורין. משלא נכללה קביעה של יחסי עובד-מעביד, קמה ההתדיינות ההנוכחית על רקע מצב משפטי שבו אין "הכרה" ביחסי עובד ומעביד. לכן, גם לשיטתו של מי שמקפיד בענייני השתק שיפוטי, וחלקי עם אלה (ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6) 625, 637; ע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (לא פורסם, 28.10.07))) – קשה להלום את הטענה במקרה דנא.

בנסיבות אינני סבור איפוא, כי המשיב מושתק מטענה לזכות יוצרים בתמונות שצולמו בתקופה מוקדמת יותר.

ט.

לבסוף באשר לטענה בדבר גובה הסכום הנפסק: מבלי לטעת מסמרות, הואיל ולא נתבקשה תשובה, גם כדי שלא להכביר הוצאות - גם אם יתכן לומר שהסכום שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי היה על הצד הגבוה בנסיבות, זו על פניה וככלל אינה עילת התערבות בגלגול ערעורי נוסף.

י.

כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.