רע"א 11180/08 עיריית מודיעין- מכבים-רעות נ. ארד ד. הנדסה בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.11.2008 (כבוד השופט י' ענבר ) בבר"ע 613/08 אשר דן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט י' ברקלי ) בבש"א 8314/08 (ת"א 11952/08) מיום 10.7.2008. עניינם של הליכים אלו בשאלת הסמכות המקומית הקנויה לבית המשפט הדן בתביעת המשיבים.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.המשיבים (חברת ארד ד. הנדסה בע"מ והמנהל שלה) הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית, שבה עתרו לחייב את המבקשות (עיריית מודיעין וסגנית הגזבר בעירייה) לשלם להם את התמורה המוסכמת עבור שירותים הנדסיים שהעניקו לפרויקט לבניית בית ספר בעיר מודיעין וכן פיצוי עבור כל הנזקים שנגרמו להם עקב אי התשלום.

2.

המבקשות פנו לבית משפט השלום בבקשה להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך במחוז מרכז בטענה כי לבית משפט השלום בירושלים אין סמכות מקומית לדון בתביעה. בית משפט השלום נעתר לבקשה והחליט כי ראוי שהתביעה תתברר בבית המשפט המוסמך במחוז מרכז. נקבע כי לא מתקיימת אחת מן החלופות המנויות בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד–1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ), שיש בה כדי לקנות סמכות לבית משפט בירושלים: מקום מושבן של המבקשות הוא במודיעין; לא הוכח כי ההתחייבות נוצרה במבשרת-ציון, מקום מושבם של המשיבים; המקום שנועד לקיום ההתחייבות הוא במודיעין; ומקום המעשה או המחדל, כלומר המקום בו נגרם נזק למשיבים – הינו הפרויקט במודיעין.

3.המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשת רשות ערעור על החלטה זו. בית המשפט המחוזי דן בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור והחליט כי דין הערעור להתקבל ובית המשפט המוסמך לדון בתביעה הוא בית משפט השלום בירושלים.

בהחלטתו דן בית המשפט המחוזי בפרשנות לתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי המציגה את החלופה ב"מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות" כחלופה הרלוונטית לקביעת הסמכות המקומית בבקשה שלפניו. בית המשפט המחוזי ביסס את פסיקתו על הלכת פולג בה נקבע כי את הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) יש להתאים, אם הדבר ניתן מבחינת סדרי הדין, לדין המהותי [רע"א 6920/94 לוי נ' פולג , פ"ד מט(2) 731 (1995)]. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי כי מאחר והסכם ההתקשרות אינו כולל התייחסות לסוגיית מקום ביצוע התשלומים הנובעים מהחוזה עצמו, ובשים לב להוראת סעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ), לפיה בהעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה, הרי שזיקת תביעתם של המשיבים לירושלים גוברת על כל זיקה אחרת לעניין הסמכות המקומית. כלומר, על פי הוראות הדין המהותי חייבות המבקשות לשלם את התמורה לשירותים שקיבלו מהמשיבים במקום מושבם של האחרונים, הנמצא כאמור במבשרת-ציון, באזור ירושלים. די בכך, פסק בית המשפט המחוזי, כדי להקנות לבית משפט השלום בירושלים סמכות מקומית לדון בתובענה.

4.על החלטה זו הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור שלפניי, בה הן מבקשות לקבוע כי הסמכות לדון בתובענה בינן לבין המשיבים מסורה לבית משפט השלום במחוז מרכז בלבד, בהתאם לכלל לפיו "ילך התובע אחר הנתבע".

5.

המבקשות טוענות כי המשיבים לא פרטו בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום, כנדרש לפי תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, מדוע הוא רוכש סמכות מקומית לדון בה. עוד טוענות המבקשות כי הגיעה העת לשנות, או למצער לרכך, את הלכת פולג האמורה אשר קבעה כי תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי כפופה להוראות הדין המהותי, ובהתאם לכך, שבמדינה קטנה כמדינתנו אין להעניק משקל משמעותי לשאלת הסמכות המקומית. לטענת המבקשות, הלכה זו פוגעת בתכלית החקיקתית של תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי בהינתן מספר סניפים – הסניף שבו מקום מושבו של הנתבע מכונן את הסמכות המקומית. המבקשות טוענות כי התקנה, אשר תוקנה לאחר מתן הלכת פולג , מחזקת את נטייתם של כללי הסמכות המקומית לטובת הנתבע, בניגוד להלכת פולג. לבסוף, טוענות המשיבות כי הפקדת התשלום החוזי בסניף הבנק של המשיבים אינה יוצרת זיקה כה חזקה מבחינת הסמכות המקומית.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להדחות אף בלא צורך בקבלת תגובה.

בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית בהן בית המשפט נוהג לדון פעם נוספת במסגרתו של "גלגול שלישי" של ההליך [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982 )] . הבקשה, על צרופותיה, אינה מעלה כל טענה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או שאלה בעלת אופי עקרוני, כפי שטוענים המבקשים.

7.

למעלה מן הצורך, מקובלת עליי הדרך בה ישם בית המשפט המחוזי את פרשנות הלכת פולג לתקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, בדבר המקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות, לפיה יש להתאים את סדרי הדין לדין המהותי. כאמור, בהתאם לסעיף 44(א) לחוק החוזים , בהעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה. מקום מושבם של המשיבים, הנושים, הינו מבשרת-ציון, בקרבת ירושלים, ובכך יש לענות על דרישות הסעיף. יתרה מכך, לעניין ה"הסכמה" אשר בסעיף הנ"ל, הרי שהחוזה בין המבקשות למשיבים, אשר נוסח, קרוב לוודאי, על ידי המבקשת 1 אינו כולל תניית שיפוט. על כך אין המבקשות יכולות להלין אלא על עצמן.

8.

אוסיף ואומר כי לא ראיתי לנכון אף לסטות במקרה זה משקולי המדיניות שעמדו ביסוד הלכת פולג באשר לסמכות המקומית. לסמכות המקומית תכלית כפולה: 1. ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה או אחר; 2. קידום נוחות הצדדים בניהול הדיון [רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן , פ"ד נז(4), 473, 477 (2003) (להלן: עניין מפעל הפיס )]. לענייננו רלוונטית התכלית השניה לפיה הסמכות המקומית נועדה לקידום נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, הסמכות המקומית בתקנה 3 לתקנות סדר הדין מפורשת באופן כזה שהיא נועדה לשרת את נוחות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) 78). ברם, ברוב המקרים, מקהה המרחק הגיאוגרפי הקצר שבין נקודות שונות על מפת הארץ תכלית זו ומתמעטת נחיצותה [בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים - פרופ' דניאל פרידמן (לא פורסם, 30.8.2007)]. הפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית, ככלי לקידום נוחותו של המתדיין, מצא ביטויו גם בהלכת פולג , אשר כנגדה טוענות המשיבות, לפיה "במדינה קטנה כמדינתנו אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר" (הלכת פולג , 734). כאמור, לא מצאתי מקום לסטות מהלכות אלה במקרה דנן. מדינת ישראל היא מדינה קטנה. המרחקים בין הערים והישובים בה קצרים, קל וחומר המרחקים בפרשה זו בין העיר מודיעין, מקום מושבה של המבקשת 1, לבין בתי המשפט הן בירושלים והן במחוז מרכז.

9.

יתר על כן, לעיתים, ללא כל הצדקה לאור האמור לעיל, מקדישים בעלי הדין עלויות ניכרות בהתדיינות באשר לסמכות המקומית ובהעברת תיק אשר הטיפול בו כבר החל מבית משפט אחד לבית משפט אחר. זו אחת הדוגמאות הבולטות בהן עשוי להתבזבז זמן שיפוטי יקר (עניין מפעל הפיס , עמ' 478; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שנייה, 2008) 122). לא נותר לי אלא להסכים עם האמור.

סוף דבר, הבקשה אינה מעלה נימוק ראוי למתן רשות ערעור והיא נדחית. התובענה שבין המשיבים למבקשים תמשיך להתברר בבית משפט השלום בירושלים, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט קמא. משלא נתבקשה תגובת המשיבים אין צו להוצאות לטובתם, אולם המבקשות ישאו בהוצאות בסך 3,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.