רע"א 1137/14 אור דניאל ושו"ת נ. יצחק פת

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת לבהר שרון ) מיום 1.1.14 בע"א 30837-02-13, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת רביד ) מיום 25.12.12 בת"א 23417-09-10. עניינה של הבקשה – מחלוקת בדבר שכר טרחת עורכי דין.

ב.

כעולה מפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים, המשיב נפגע בתאונת דרכים, ובתביעת פיצויים שהגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7092/03) נפסק לו פיצוי בסדר גודל של כ-שישה מיליון ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו חברות הביטוח ערעור לבית משפט זה (ע"א 3590/08), וכן הוגש ערעור שכנגד על-ידי המשיב. בהחלטתה מיום 21.5.08 הורתה השופטת חיות על עיכוב ביצוע ביחס לסכום של 750,000 ש"ח מהפיצוי שנפסק למשיב. בפסק דין מיום 13.5.10 נדחו הערעור והערעור שכנגד (המשנה לנשיאה ריבלין , והשופטים ג'ובראן ו עמית ). המבקשת ייצגה את המשיב בהליכי הערעור.

ג.

המבקשת הגישה תובענה כנגד המשיב על סך 130,084 ש"ח בגין שכר טרחת עורך דין (ת"א 23417-09-10), שלפי הטענה היה צריך להשתלם מן הסכום שתשלומו עוכב במסגרת ע"א 3590/08, ושבסופו של יום שולם למשיב. טענתה העיקרית של המבקשת היתה, כי בא כוחו הקודם של המשיב לא גבה שכר טרחה מהסכום שתשלומו עוכב, או כי השיב את שכר הטרחה שגבה בגין סכום זה. בפסק דין מקיף ומנומק מיום 25.12.12 דחה בית משפט השלום (השופטת רביד ) את התובענה. כן נדחתה תביעה שכנגד שהגיש המשיב. ערעור שהגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי (ע"א 30837-02-13) – נדחה ביום 1.1.14 (השופטת לבהר שרון ). מכאן בקשת רשות הערעור.

ד.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. בבקשה לא נטען – ובדין לא נטען – כי היא מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים, והיא תחומה – במובהק – למערכת היחסים ההסכמית שבין הצדדים. ככזו, אין היא באה, אף לא בדוחק, בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי.

ה.

המבקשת טוענת, כי בית המשפט המחוזי התעלם מאחת מטענותיה בערעור שהגישה – הטענה כי ערעורו של המשיב בבית משפט זה (בגדר ע"א 3590/08) התקבל כתוצאה מייצוגו על-ידי המבקשת, ועל כן זכאית היא לשכר הטרחה שתבעה. ברם, קיים קושי רב להלום טענה זו: בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו (פסקה 13), כי הוא מצטרף למסקנותיו של בית משפט השלום, החל מסעיף 56 לפסק הדין, ודוחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. טענתה הנזכרת של המבקשת נדונה ונדחתה בפסקאות 63-61 לפסק דינו של בית משפט השלום, קרי, ערעורה בהיבט זה נדחה לפי תקנה 460(ב). העובדה, שערעורה של המבקשת בבית המשפט המחוזי נדחה על-יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה מוציאה את עניינה מגדרן של ההלכות הידועות בעניין רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 904/14 בן ארצי נ' י.איציקוביץ ושות' (17.2.14)).

ו.

גם לגוף הדברים קיים קושי בהתערבות: ראשית, בית משפט השלום קבע בפסק דינו (פסקה 62), כי עסקינן בהרחבת חזית אסורה. שנית, בפסק הדין בע"א 3590/08 מיום 13.5.10 דחה בית משפט זה הן את ערעורן של חברות הביטוח, הן את ערעורו של המשיב (ראו פסקאות 13 ו-15 לפסק דינו של השופט עמית ). טענתה של המבקשת אינה עולה איפוא בקנה אחד עם פסק דין זה, ומכל מקום פסקי הדין הקודמים, כמו גם ההחלטה דנא, אינם יכולים להבהיר ולפרש את פסק דינו של השופט עמית . שלישית, טענתה של המבקשת לכאורה אף אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה שלה. כך, למשל, בסעיף 11 לבקשה הנוכחית נטען, כי במסגרת פסק הדין בע"א 3590/08 "הושב הסכום המעוכב לידי המשיב"; היאך מתיישבת טענה זו עם הטענה, כי "הסכום שעוכב מכוח הערעור הראשי, אכן הושב לחברת הביטוח אשר ערעורה התקבל" (סעיף 29 לבקשה)? למבקשת הפתרונים.

ז.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור.