רע"א 11438/03 שלומי בן שושן נ. קצין תגמולים

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י. יעקובי-שווילי) אשר אישר את החלטת הועדה רפואית עליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן – החוק) בענין נכותו של המבקש.

2.ביום 6.1.93 נפגע המבקש באפו תוך ביצוע בדיקה במנוע מטוס אגב שירותו בצה"ל. ביום 19.8.96 הגיש בקשה להכרה בנכותו על פי החוק. בעקבות בדיקת ועדה רפואית, הודיע לו קצין התגמולים ב-14.9.97 כי הוכר שהחבלה ארעה במהלך השירות הצבאי ועקב השירות אך לא נותרה לו נכות. המבקש ערער על הקביעה לועדת הערר, אשר קבעה כי המכה באף מוכרת כשיכת לשירות ואילו התלונות האחרות לא הוכרו ככאלה, למעט סוגיית אובדן חוש הריח אשר הועברה לועדה הרפואית העליונה. בסופו של הליך הבדיקה קבעה הועדה את נכותו של המבקש באופן שהוכרו לו 1% נכות בגין העדר חוש ריח ו-1% בגין חבלה באף עם שינוי בחלל האף ללא הפרעה בנשימה. ב-3.4.01 טען המבקש להחמרה ונבדק שנית. בעקבות הבדיקה נקבעו לו אחוזי נכות חדשים שאלה שיעוריהם: חבלה באף עם שינוי קל בצורת האף החיצונית – 1%; הפרעה בינונית בנשימה דרך האף – 1%; אובדן חוש ריח - 5% נכות.

ערעור שהגיש המבקש לועדה רפואית עליונה נדחה. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וביום 17.3.02 נדחה הערעור. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית משפט העליון בה נטען כי קיים טעם לפגם בכך שאחד מחברי הועדה הרפואית העליונה היה רופא שניתח אותו. בהסכמת הצדדים, הוחזר הענין לועדה רפואית עליונה אחרת בהרכב חדש. המבקש נבדק שוב וערעורו נדחה שוב הפעם. נדחה שוב. אולם מאחר שבפני ועדה זו הוצג פסק דין של בית המשפט המחוזי שבוטל, הועבר עניינו של המבקש לועדה אחרת בהרכב אחר. גם ועדה זו דחתה ביום 3.6.03 את הערעור. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחה, לאחר שבית המשפט בדק ביסודיות את קביעות הועדה על רקע החומר והנתונים שהוגשו בפניה.

3.על פסק דין זה נתבקשה רשות ערעור בפנינו. עיקרה של טענת המבקש הינה כי טעו הערכאות הקודמות בקובען כי הפגיעה באפו של המבקש מסווגת לסעיף בתקנה הנוגע לשינויים בצורה החיצונית של האף "בצורה קלה" שבגינה מוכר 1% נכות (תקנת מישנה א(1) לתקנה 69 לתקנות הנכים (מבחנים קביעת דרגת נכות) התש"ל-1969) (להלן – "התקנות"). המבקש טוען כי היה מקום לסווג את פגיעתו לסעיף הנוגע לפגיעה "בצורה ניכרת, עם הפרעות בנשימה" המעניקה 20% נכות, כאמור בתקנת מישנה (א)(2) לתקנה 69 האמורה.

4.לא ניתן להיענות לבקשת רשות הערעור על יסוד הטענה האמורה. המדובר בטענה שעניינה קביעה שבמומחיות רפואית, אשר נקבעה בידי ועדות רפואיות שונות שבחנו מעת לעת את עניינו של המבקש ומצאו כי הפגיעה באפו הינה פגיעה קלה בלבד המתיישבת עם תקנת מישנה (א)(1) לתקנה 69 ואינה מתיישבת עם החלופה המדברת בפגיעה שתוצאתה שינויים בצורה החיצונית של האף ב"צורה ניכרת".

אשר לטענתו העיקרית של המבקש לפיה היה על הועדה לבדוק את מצב אפו של המבקש טרם הפגיעה מול מצבו לאחר הפגיעה להבדיל מבחינת הדבר על פי אמת מידה אובייקטיבית כללית, נראה לי כי אין מקום לקבל עמדה זו. קביעת פגימה המצדיקה הכרה בנכות וקביעת שיעורה של הנכות בהקשר לפגימה כזו הוא תהליך של התאמת מצבו האינדיבידואלי של הנבדק להגדרת מצב נכות אובייקטיבי. לפיכך, כאשר בוחנת הועדה הרפואית אם חל שינוי בצורה החיצונית של איבר מאברי הנבדק המצדיק הכרה בנכות, ומקום שהיא קובעת את היקפה של נכות כאמור, היא מבצעת התאמה של המצב האינדיבידואלי של הנבדק לסטנדרד אובייקטיבי המגולם בהגדרה הנורמטיבית של תאור הפגיעה ואחוז הנכות הנילווה לה כמוגדר בתקנות. גם כאשר מדובר בפגיעה שהביאה לשינוי חיצוני של אף, ונדרשת הכרעה אם מדובר בשינוי חיצוני קל או שינוי חיצוני ניכר, הקביעה נעשית בדרך של השוואת מצבו הסובייקטיבי של הנבדק בשלב הבדיקה בפני הועדה לסטנדרד האובייקטיבי הקבוע בתקנות. כך פעלו הועדות בענייננו, ועל יסוד כך החליטו, ונראה כי אין מקום להתערב בכך.

בנסיבות אלה, ברי כי לא עולה כל שאלה משפטית לבירור בערכאה שיפוטית, ועל אחת כמה וכמה, שלא עולה שאלה עקרונית בעלת משמעות כללית המצדיקה דיון בפני בית משפט זה בגדר גלגול שלישי.

אי לכך, דין הבקשה להידחות.