רע"א 1148/99 עזרא לניאדו נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 90228/99, מפי השופט ע' דוויק, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בעוון הפרת תנאי שחרור בערובה.

2.ביוני 1998 הוגש כנגד העורר כתב אישום, ת"פ 4072/98, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. על פי כתב האישום, במסגרת ניסיונותיו לשכנע את המתלוננת, גרושתו ואם בתו, לחזור אליו ביקר אותה העורר בביתו. על פי הנטען, כאשר ביקשה המתלוננת לפתוח את הדלת ולאפשר לעורר לצאת מביתה בסיומה של שיחה עמו נעל העורר את הדלת, תקף את המתלוננת וגרר אותה לחדר השינה, שם אנס אותה. בעקבות תלונתה של המתלוננת במשטרה נעצר העורר ובעימות שנערך בינו לבין המתלוננת איים עליה כי "כאשר יצא מהכלא, אלוהים גדול".

3.הנאשם נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, אך לאחר עדותה של המתלוננת וסילוק החשש כי ידיח את המתלוננת בחקירה ובעדות, הסכים בית-המשפט להמיר את המעצר במעצר בית באילת בפיקוח של אביו. לאחר כשלושה חודשים, הסכים בית המשפט להקל בתנאי מעצר הבית. בית המשפט קמא (מפי השופט ע' דוויק) שיחרר את האב מן הפיקוח והתיר לו לחזור לאזור המרכז על מנת שיוכל להמשיך בעבודתו. הנאשם הורשה לצאת לעבודה, בעיר אילת, למשך כ9- שעות בכל יום שבסיומם חויב לחזור למענו. נקבע כי בשעות העבודה יהיה העורר נתון לפיקוח המעביד שיתחייב לדווח אם העורר עוזב את אתר העבודה. כמו כן, חויב העורר להתייצב פעמיים ביום בתחנת המשטרה. בית המשפט דלמטה קבע כי תכלית ההגנה על המתלוננת ישמר בשל המרחק הגיאוגרפי בין המתלוננת לעורר ובהתקיים התנאים האמורים.

4.העורר הפר את תנאי מעצר הבית מספר פעמים: העורר נמנע מלהתייצב בתחנת המשטרה (למעט פעם אחת). הוא נתפס שלוש פעמים מחוץ לביתו בשעות בהן היה אמור להיות במעצר בית, נמנע מלהמציא את המען בו היה עליו להיות במעצר בית ונתפס מחוץ לביתו, תוך שהוא מפר את מעצר הבית, בדרכו לקנות סמים. בעקבות הפרות אלו הגישה המשיבה בקשה לשוב ולעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט קמא דן, בשלושה מותבים שונים, בבקשתה של המשיבה ובטענות ההגנה שהעלה הסניגור.

5.לאחר שבחן את התיק קבע בית המשפט המחוזי כי:

"מדובר איפוא בהפרות חד משמעיות של האמון שהייתי מוכן לתת במשיב זה כמפורט לעיל, ואני סבור שבנסיבות העניין לא ניתן להבליג עליהן, אף לא להשלים עימן.

...המשיב (העורר בתיק זה - י"א) אינו מתייחס ברצינות להוראות שניתנות לו, מתעלם מהן ואינני מוכן, בנתונים אלה, לתת בו אמון נוסף כלשהו. השאלה איננה רק האם נוכחותו באילת הינה בבחינת אמצעי ראוי להגן על המתלוננת בתיק המקורי. משנקבע כי חלים לגביו תנאי שחרור נוספים שתכליתם להבטיח את ההגנה הזו, מעבר לשהות בריחוק ממנה, ותנאים אלה אמורים היו ללמד על מידת המשמעת העצמית שיש במשיב ועל נכונותו לקבל על עצמו מגבלות שיסודן בהחלטת בית המשפט, והוא אינו עומד בדרישות אלה, אין עוד אפשרות להניח כי הוא יקיים גם את אותו חלק של ההחלטה שעד כה קיים."

6.נוכח מסקנתו זאת, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והורה לשוב ולעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

7.לפני שב וטען ב"כ העורר כי העורר למד את ליקחו ממעצרו החוזר. עוד טען ב"כ העורר כי מטרת מעצר הבית באילת - להגן על המתלוננת - הושג וכי למרות ההפרות השונות שביצע העורר לא יצא אף פעם את תחומי העיר אילת. הודגש כי המשפט כבר מתארך למעלה מחצי שנה ובשלב זה הסתיים רק שלב פרשת התביעה. לפיכך, לטענת ב"כ העורר, ניתן להסתפק בחלופת מעצר ואין מקום להשאיר את העורר במעצר, מאחורי סורג ובריח, עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

8.ב"כ העורר אמנם הפנה את בית משפט זה למספר החלטות (בש"פ 1280/98 מיכאל ויניצקי נ' מדינת ישראל , דינים-עליון נג, 943, בש"פ 2931/96 וסאם קאסם נ' מדינת ישראל , תק-על כרך 96(1) 63)

בהם קבע בית המשפט כי על אף שהיו הפרות של תנאי מעצר הבית אין להחזיר למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים. אולם, בכל פסקי הדין מדגיש בית המשפט כי:

"...ההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה." (ר' בש"פ 1280/98, עמ' 2).

במקרה המובא לפני עניין לנו בעורר שהורשע בעבר בעבירות של סחר בסמים, גניבה, תקיפת שוטר, איומים ותקיפה הגורמת חבלה ממש. בגין עבירות אלה קיבל העורר מספר מאסרים על תנאי ואף ישב בכלא כשלוש שנים. כעת מואשם העורר בעבירה של אינוס. בית המשפט הלך לקראת הנאשם בהמרת המעצר ב"מעצר בית" באילת, ובהמשך במתן הקלה בפיקוח שהוטל על העורר תוך שהוא משאיר רק את הפיקוח שבהתייצבות העורר בתחנת המשטרה. אולם, העורר הפר את האמון, המונח בבסיס חלופת המעצר, שנתן בו בית המשפט. מן החומר שהובא בפני עולה כי אין מדובר ב'מעידה' חד-פעמית פעוטה, אלא עניין לנו בהפרות בוטות, חוזרות ונשנות.

9.בנסיבות אלו, איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי.

אי לכך, הערר נדחה.