רע"א 1151/04 מאיר בן קיקי נ. עירית טבריה

מאיר בן קיקי (להלן: המבקש) הגיש בשנת 1997 בלשכת ההוצאה לפועל בטבריה בקשה לביצוע פסק-דין ת.א 308/90, אשר ניתן ביום 23.3.90 על-ידי בית-משפט השלום בעכו.

התביעה במסגרת ת.א 308/90 הוגשה לבית-משפט השלום בעכו על-ידי המבקש, שביחד עם אחיו רפאל בן קיקי, היו הבעלים הרשומים של חלקה 26 בגוש 15035 בטבריה, בחלקים שווים ביניהם (להלן: החלקה הישנה). בשנות ה-80 נבנתה בסמוך לחלקה הישנה שכונה חדשה, ובכדי לאפשר גישה לשכונה הנבנית, נסלל כביש אשר עבר בחלקה הישנה. בעניין סלילת הכביש התנהלו מספר הליכים משפטיים. לבסוף, הושגה הסכמה בין המבקש לבין עיריית טבריה (להלן: המשיבה), לפיה המבקש יקבל בתמורה לחלקה הישנה, חלקה חלופית (להלן: החלקה). במסגרת ההסכמה הביעה המשיבה את נכונותה לגדר את החלקה וכן לדאוג לרישום החלקה בפנקס רישום המקרקעין. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין ביום 23.3.90 על-ידי בית-משפט השלום בעכו. עוד יצוין, כי בשנת 1991 רכשה המשיבה את חלקו של אחי-המבקש, הוא רפאל בן קיקי וכיום המבקש והמשיבה הם בעלים משותפים של החלקה. מנתוני התיק גם התברר שבשנים 1995-1993 הקימה המשיבה גן ציבורי בחלק הצפוני של החלקה.

לביצוע פסק הדין ת.א 308/90, אשר ניתן ביום 23.3.90 על-ידי בית-משפט השלום בעכו פתח המבקש תיק בשנת 1997 בלשכת ההוצאה לפועל בטבריה. המבקש טען, כי על המשיבה לבצע את פסק-הדין ככתבו וכלשונו, דהיינו: תפנה את החלקה מכל חפץ ואדם, תגדר אותה וכן תרשום את החלקה על שמה ועל שמו של המבקש. המשיבה הגיבה לטענות המבקש, כי הינה פועלת להסדרת רישום החלקה בלשכת רישום המקרקעין. בנוסף לכך, המשיבה הודיעה, שהיא מוכנה לגדר את החלק הדרומי של החלקה שסומן כחלקו של המבקש, אך היא איננה מוכנה לגדר את החלקה בשלמותה, משום שהדבר כרוך בהריסת הגן הציבורי שהוקם בחלק הצפוני של החלקה.

ביום 4.6.03 נתנה ראש ההוצאה לפועל בטבריה (הרשמת נ' בשארה-כרייני) החלטה בתיק ודחתה את הבקשה לביצוע פסק-הדין מהנימוק שנסיבותיו של התיק השתנו שינוי מהותי ועמידה על כך מצד המבקש, שהחלקה תגודר ותוך כדי כך ייהרס הגן הציבורי שהוקם על ידי המשיבה, תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין.

המבקש ערער על החלטתה של ראש ההוצאה לפועל לבית-המשפט המחוזי בנצרת. בית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט ז' הווארי) דחה ביום 14.12.03 את הערעור בקובעו, כי הוא מאמץ את החלטתה של ראש ההוצאה לפועל, אשר סמכה את החלטתה בעיקר על הנימוק, כי מהיום בו ניתן פסק-הדין בהסכמה, חלפה לה תקופה ארוכה ובמהלכה השתנו הנסיבות שינוי מהותי. בית-המשפט המחוזי קבע גם, כי התרשם שהמבקש אינו שבע רצון מאופן החלוקה של החלקה וכי הוא מנסה לכפות חלוקה חדשה של החלקה ובאם רצונו של המבקש לפרק את השיתוף, אזי עליו לפנות לבית-המשפט המוסמך ולא לפותרו במסגרת תיק זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו, כפי שהעלה בפני לשכת ההוצאה לפועל ובפני בית-המשפט המחוזי. המבקש טוען בעיקר, כי על העירייה לוודא, שהחלקה החדשה תירשם בלשכת רישום המקרקעין וכן לגדר את החלקה, כפי שהתחייבה. מנגד טוענת המשיבה, כי היא ביצעה למעשה את כל החיובים האופרטיביים שהוטלו עליה, לרבות העובדה, כי החלקות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות. רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות הן בפני לשכת ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. וזאת לאור הודעתה של המשיבה, כי ביום 24.8.04 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בנצרת פעולת פרצלציה, אשר במסגרתה נרשמו זכויות הבעלות של המבקש והמשיבה בלשכת רישום המקרקעין ובכך התקבלו למעשה עיקר טענותיו של המבקש.

הסוגיה האחרונה שנותרה לבחינה היא סוגיית גידור החלקה; לאחר בחינת המקרה, התרשמותי הינה, כי הן לשכת ההוצאה לפועל בטבריה והן בית-המשפט המחוזי בנצרת צדקו במסקנתם, שהשינוי המהותי בנסיבותיו של התיק גרם לכך, כי ביצוע פסק הדין כלשונו על-ידי גידור החלקה בשלמותה, תוך כדי הריסתו של הגן הציבורי שהוקם על-ידי המשיבה, יהא בלתי צודק. הלכה היא, כי ניתן לבחון מחדש פסק-דין שניתן בפשרה כשמשתנות הנסיבות שינוי מהותי (ראו ד' בר אופיר בספרו, הוצאה לפועל הליכים והלכות , מהדורה חמישית, עמ' 632-633 וכן ע"א 442/83 משה קם נ' דבורה קם , פ"ד לח(1) 767, עמ' 771-772).

בענייננו אכן חל שינוי נסיבות מהותי ומכאן נכונה התוצאה אליה הגיעו הערכאות שקדמו לי.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאת משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח.