רע"א 9636/08 המועצה הדתית ראש העין נ. עודד שמריה

בפניי שלוש בקשות לרשות ערעור. שתיים מהבקשות (רע"א 9636/08 ורע"א 9825/08) הינן על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו בתיקים ע"א 3534/06 וע"א 3560/06 מיום 6.10.2008, בגדרו נדחו ערעורים שהגישו הצדדים על החלטת ראש ההוצאה לפועל בהרצליה בתיק הוצאה לפועל 26-01654-05-3, מיום 5.11.2006 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ) בטענת "פרעתי" שטענה המועצה הדתית ראש העין, היא המבקשת ברע"א 9636/08 וברע"א 9637/08 והמשיבה ברע"א 9825/08 (להלן: המועצה הדתית ). הבקשה השלישית נוגעת לפסק דין נוסף של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק בר"ע 2894/05, בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המועצה הדתית על החלטה של ראש ההוצאה לפועל בהרצליה בתיק ההוצאה לפועל, מיום 9.10.2005, בענין עיקול של כספים מסוימים שהוחזקו לטובת המועצה הדתית בידי עיריית ראש העין.

בהתחשב בכך ששלושת הבקשות לרשות ערעור נוגעות בעיקרן לאותה תשתית עובדתית החלטתי ליתן החלטה אחת בשלושתן. יחד עם זאת ועל מנת למנוע בלבול, לאחר שאבחן את התשתית המשותפת, אפרט בנפרד את הטענות העולות בכל אחת מהבקשות.

התשתית העובדתית

שורשה של הפרשה כולה מצוי בתביעה שהגיש עודד שמריה, גמלאי של המועצה הדתית (הוא המבקש ברע"א 9825/08, המשיב ברע"א 9636/08 והמשיב 1 ברע"א 9637/08, להלן:

שמריה ), בבית הדין האזורי לעבודה, נגד המועצה הדתית בגין תשלומי גמלת פנסיה שזו חבה לו (תיק עב' 3948/03). המדובר בתשלומים בגין החודשים נובמבר 2002 עד יוני 2003, בסך כולל של 33,000 ש"ח. בהמלצת בית הדין הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף פסק דין (להלן: פסק הדין המוסכם ) ובגדרו הודתה המועצה הדתית בסכום החוב והתחייבה לשלם לשמריה את הסכום של 33,000 ש"ח ב-10 תשלומים חודשיים בסך 3,300 ש"ח באמצעות העברה בנקאית. כמו כן נקבע כי במידה ותשלום כלשהו לא יבוצע במועד ישא הוא פיצוי הלנת שכר כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל וכי המועצה הדתית מתחייבת להמשיך ולשלם במועדם את יתר תשלומי הגמלה.

לאחר מתן פסק הדין המוסכם העבירה המועצה הדתית לידי שמריה מספר תשלומים אשר שיוכם שנוי במחלוקת כפי שאפרט להלן.

ביום 29.4.2004 פתח שמריה בהליכי הוצאה לפועל נגד המועצה הדתית לביצוע פסק הדין המוסכם, בגדרם כל ההליכים המצויים בפניי.

רע"א 9637/08

הבקשה נשוא ההליך ברע"א 9637/08 נוגעת כאמור להחלטת ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם צ' אלמוג ) מיום 9.10.2005. החלטה זו נגעה לעיקול אשר הטיל שמריה אצל עיריית ראש העין (המשיבה 3 בהליך זה) על כספים בסך של כ-260,000 ש"ח שהגיעו ממנה למועצה הדתית (להלן: החלטת העיקול ). בגדר ההחלטה נדחתה טענת המועצה הדתית כי לאור הוראות סעיף 31ב(ב) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: חוק יסודות התקציב ) לא ניתן היה לעקל את הכספים המגיעים לה מהעירייה, וניתנה הוראה לעירייה כי תעביר את הכספים לתיק ההוצאה לפועל.

על החלטת העיקול הגישה המועצה הדתית בקשה לרשות ערעור בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (בר"ע 2894/08). ביום 6.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן ) את הבקשה, לאחר שנתן בה רשות לערער ודן בערעור גופו. זאת הן על בסיס פרשנותו להוראות החוק הרלוונטיות והן בשל הקביעה כי חרף ההזדמנויות שניתנו לה, לא עמדה המועצה הדתית בנטל הבסיסי להראות מה מקור הכספים שעוקלו ומה מקור זכותה בכספים אלו (להלן: פסק הדין בענין העיקול ).

רע"א 9636/08 ורע"א 9825/08

הבקשות נשוא ההליכים ברע"א 9636/08 ורע"א 9825/08 נוגעות שתיהן להחלטת ראש ההוצאה לפועל ( ל' רייך ) מיום 5.11.2006, בגדרה נדחתה טענת "פרעתי" שטענה המועצה הדתית, אך יחד עם זאת נקבע כי לאור שינוי הנסיבות שארעו לאחר מתן פסק הדין המוסכם ואשר לא היו בשליטת המועצה הדתית או צפויות על ידה, יש לראות בסכום שנגבה עד למועד זה בתיק ההוצאה לפועל (אותו סכום של כ-260,000 ש"ח נשוא החלטת העיקול) כפיצוי הולם ומספיק בגין חובה של המועצה הדתית והורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל (להלן: ההחלטה בטענת ה"פרעתי" ).

על ההחלטה בטענת "פרעתי" הגישו שני הצדדים ערעור ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 3534/06, ע"א 3560/06). ביום 6.10.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעורים אלו (כבוד השופטת י' שטופמן ) בגדרו נדחו הערעורים (להלן:

פסק הדין בטענת ה"פרעתי" ) . בענין טענת ה"פרעתי" נקבע כי טענות המועצה הדתית כוונו בעיקרן כלפי ממצאי עובדה באשר לשיוכם של תשלומים שונים שהיא העבירה לידי שמריה, וכי ממצאים אלו נתמכו בתשתית הראייתית שעמדה בפני ראש ההוצאה לפועל ואין מקום להתערב בהם. בענין ההחלטה לבטל את ייתרת החוב ולסגור את תיק ההוצאה לפועל נקבע כי אין מקום להתערב בה אף אם לא מכל נימוקי ראש ההוצאה לפועל. זאת מהטעם שעל פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ), נתונה הסמכות לראש ההוצאה לפועל (ומשכך אף ל בית המשפט

המחוזי בשבתו בערעור על החלטתו של זה) להתחשב באירועים שהתרחשו לאחר מתן פסק הדין ואשר יש בהם שינוי נסיבות מהותי. משכך, נקבע כי מתקבלת טענת המועצה הדתית כי בפיזורה לאחר מתן פסק הדין המוסכם היה כדי שינוי נסיבות כאמור, ויש בכך כדי לקבוע כי אין מקום לחייבה ביתרת החוב מעבר לסכום שנגבה זה מכבר על ידי שמריה.

מכאן בקשות רשות הערעור המצויות בפניי.

פסק הדין בענין העיקול

בענין זה הגישה כאמור המועצה הדתית בקשה לרשות ערעור. עיקר טענתה הינה כי שגו ראש ההוצאה לפועל ולאחריו בית המשפט

המחוזי בפירוש שנתנו לסעיף 31ב לחוק יסודות התקציב. לשיטתה, יש לפרש את הסעיף כך שהינו חל אף על כספים המועברים מהעירייה, אשר הינה גוף אשר הממשלה משתתפת בתקציבו, למועצה הדתית ובהתחשב בהוראות סעיף 11 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: חוק שירותי הדת היהודיים ), הקובע כי בהוצאות תקציב המועצה יישאו הממשלה בשיעור 40% והרשות המקומית בשיעור 60%. עוד נטען, כי שגו הערכאות הקודמות כשבחנו בענין זה גם את הוראות סעיף 31טז לחוק יסודות התקציב הקובע הסדר נקודתי באשר למועצות דתיות, באשר לשיטתה אין הסעיפים נוגעים לאותה סיטואציה ואין להקיש כי האחד בא במקום השני. סעיף 31ב לחוק יסודות התקציב בשונה מסעיף 31טז לחוק, אינו קובע לשיטתה מגבלת זמן או תנאים נוספים לתחולתו לבד משאלת מקור הכספים ולטענתה יש לפרשו בהרחבה גם על פי תכליתו כך שחל הוא על הענין דנן.

מנגד טוען שמריה בענין זה כי בקשת רשות הערעור נגועה בפגמים מהותיים כדוגמת אי צירוף תצהיר, צירוף צדדים שאינם מתאימים להליך (המשיבים 2 ו-3), חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, פגמים אשר די בהם כדי לדחותה. לגופו של ענין נטען כי החלטת ראש ההוצאה לפועל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוססים היטב בין היתר על קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן באשר לכך שהמועצה הדתית כלל לא הוכיחה את מקור הכספים שהגיעו לעירייה או את מקור זכותה לכספים אלו. אף בבחינת הכלל המשפטי נטען כי לא ניתן לפרש את סעיף 31ב בדרך אותה מציעה המועצה הדתית כאשר בוחנים את תכליתו, ההקשר בו חוקק וההליך החקיקתי שקדם לו, מה גם שלשיטתו הסעיף אינו אמור לחול כלל על תביעת עובדים.

יצוין כי בענין זה נתבקשה תגובה אף מהמשיבה 2, היא מדינת ישראל, אשר בענין השאלה המשפטית, תמכה בפרשנותו של בית המשפט המחוזי, היינו, כי סעיף 31ב לחוק יסודות התקציב אינו חל בנסיבות הענין מאחר ותחולתו רק על כספים היוצאים מאוצר המדינה בלבד ואף אז, רק כל עוד כספים אלו טרם הועברו.

פסק הדין בענין טענת ה"פרעתי"

באשר לפסק דין זה הגישו כאמור הן המועצה הדתית והן שמריה בקשות לרשות ערעור.

עיקר טענתה של המועצה הדתית הינה כי שגו ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי משדחו את טענתה כי התשלומים שהועברו לידי שמריה בסמוך למתן פסק הדין המוסכם ובסמוך לאחר שהמועצה שבה לפעול, היו בגין החוב הפסוק ובכך נפרע למעשה חוב זה, אלא ראו בתשלומים אלו כתשלומים של גמלת הפנסיה השוטפת. לשיטתה מדובר בתשלומים שאף אם לא היו זהים לתשלומים שנקבעו בפסק הדין, בסכום ובמועד, היוו ביצוע בקירוב שלו, ככל שניתן היה בהתחשב בנסיבות החיצוניות שלא היו בשליטת המועצה. בהקשר זה נטען כי היו אינדיקציות למכביר לכך שתשלומים אלו היו בגין החוב הפסוק ובראשן אישור שמריה בחתימתו כי מדובר בתשלומים בגין החוב, אישור שלא היה מקום לקביעת ראש ההוצאה לפועל כי אמינותו מוטלת בספק, מה גם שטענה זו לא הוכחה על ידי שמריה. מכל מקום נטען, כי היה מקום לאפשר לה לייחס את התשלומים לחוב הפסוק על פי כללי השיוך החוזיים. משכך, לטענתה לא היה מקום להשאיר בידי שמריה גם את הסכום של 260,000 ש"ח אותו עיקל, המהווה פיצוי של פי 8 מהחוב המקורי, תוך פגיעה בכלל העובדים האחרים של המועצה הדתית ובאינטרס הציבורי.

שמריה, בבקשתו ובתגובתו לבקשת המועצה הדתית טוען, כי בדין נדחתה טענת ה"פרעתי" שטענה המועצה הדתית היות ונקבע עובדתית כי התשלומים לא היו בגין החוב הפסוק אלא בגין גמלת הפנסיה השוטפת, קביעה שהתבססה על מספר רב של אינדיקציות כגון גובה התשלומים, מועדם (שחלקם קדמו לפסק הדין המוסכם), והתנהלותה של המועצה הדתית אשר לא טענה כי החוב נפרע עת התנהלו ההליכים באשר לשאלת העיקול. יתרה מכך, בהתחשב בקביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל לא היה מקום לשיטתו גם להמשך ההחלטה בדבר הויתור על יתרת החוב, ויתור העולה כדי ביטול פסק הדין המוסכם באופן החורג מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל. לשיטתו לא ניתן ליישב את הקביעה כי חייבת הייתה המועצה הדתית בפירעון החוב הפסוק (היינו, לא היה סיכול) עם הקביעה כי יש לבטל את ייתרת החיוב (היינו, היה סיכול או שינוי נסיבות מהותי) ומכאן בקשת רשות הערעור על חלק זה של פסק דינו של בית המשפט

המחוזי.

דיון

לאחר שעיינתי בשלושת הבקשות לרשות ערעור ובתגובות הצדדים להן, כמו גם בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינן, נחה דעתי כי דין שלושת הבקשות להידחות כפי שיפורט להלן.

ראשית אציין, כי כידוע, הכלל הנוהג בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. יתרה מכך, לא תינתן רשות ערעור אפילו אם עולה בענין שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו המ' 71/52 מיקא נ' נתנזון , פ"ד ז(2) 1155 (1953)). במקרה דנן לא שוכנעתי כי יש באיזו מן הבקשות שבפניי טענה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". די לכאורה בכך כדי לדחות את הבקשות כולן.

יחד עם זאת ומעבר לנדרש אוסיף ואדרש בקצרה אף לגופן של הבקשות שבפניי.

בכל הנוגע לפסק הדין בענין העיקול נקבע הן על ידי ראש ההוצאה לפועל והן על ידי בית המשפט

המחוזי, כי המועצה הדתית לא עמדה כלל בנטל הבסיסי להוכיח כי הכספים אשר עוקלו אכן מקורם בתקציב המדינה או אף כי הסיבה בגינה זכאית היא לכספים אלו הינה בשל תקציב תמיכה ולא בשל התחשבנות אחרת בינה ובין עיריית ראש העין. איני רואה מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלו, מה גם שנראה כי חרף הזדמנויות שניתנו למועצה להביא ראיות בענין זה לא עשתה היא כן. משכך, נותרת השאלה המשפטית לגבי תכולתו של סעיף 31ב לחוק יסודות התקציב כשאלה תיאורטית בלבד אשר כאמור אין בה כדי להצדיק דיון נוסף בפני ערכאה זו. מעבר לנדרש ומבלי לקבוע מסמרות בענין, יוער, כי לטעמי צדק בית המשפט המחוזי אף באשר לשאלת פרשנותו של סעיף זה, פרשנות בה תומכת אף המדינה, מאחר והפרשנות אותה מציעה המועצה הדתית אינה מתיישבת לדעתי עם תכלית הסעיף והקשר חקיקתו ומקנה הגנה מופרזת וחסרת גבולות לכספי המועצה הדתית אף אם מ דובר

בכספי ציבור.

בכל הנוגע לפסק הדין בטענת ה"פרעתי" אציין ראשית כי טענות המועצה הדתית מופנות רובן ככולן כנגד קביעות עובדתיות שקבעו הן ראש ההוצאה לפועל והן בית המשפט המחוזי, ואשר לא ראיתי מקום להתערב בהן. קביעת בית המשפט המחוזי כי התשלומים המ דובר ים הועברו בגין תשלומי הגמלה ולא בגין החוב הפסוק, נשענה על מספר רב של אינדיקציות ובהן, גובה התשלום החופף את גובה הגמלה אך שונה מהתשלומים שנקבעו בפסק הדין המוסכם, מועד התשלומים אשר קדם בחלקו למועד מתן פסק הדין המוסכם ודרך התשלום על דרך המחאות ולא על דרך העברה בנקאית כשם שנקבע בפסק הדין. כידוע בית משפט של ערעור, אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות ובקביעות מהימנות של הערכאות הדיוניות ולא ראיתי כל טעם לשנות מכך במקרה זה.

יחד עם זאת, לא ראיתי מקום לקבל אף את טענותיו של שמריה בענין פסק הדין. הסמכות המוקנית לראש ההוצאה לפועל בגדר סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, אינה מצומצמת אך לטענות טכניות של פירעון החוב אלא יכולה להקיף אף טענות ממין אלו שעלו בענין דנן, היינו, של שינוי נסיבות מהותי אשר התחולל לאחר מתן פסק הדין (ראו למשל רע"א 1151/04 קיקי נ' עירית טבריה (לא פורסם, 7.6.2005)). אין מחלוקת ממשית בענייננו על כך ששינוי הנסיבות אירע לאחר מתן פסק הדין, ועיקר השאלה הינה האם יש בו כדי להצדיק את הקביעה שיש לסגור את תיק ההוצאה לפועל ולוותר על יתרת החוב. לא מצאתי שנפלה טעות מהותית בהחלטות ראש ההוצאה לפועל ו בית המשפט המחוזי בענין זה, מה גם ששאלה זו מטבעה הינה ממוקדת בנסיבות המקרה הספציפי ואינה חורגת מעניינם הצר של הצדדים שבפניי.

אשר על כן, נדחות שלושת הבקשות לרשות ערעור.

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי ובבחינת כלל ההליכים שהתנהלו והבקשות גופן, איני רואה מקום לעשות צו להוצאות.