פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8554/11
לפני:
כבוד השופט
י' דנציגר
המבקשת:
חברת משגב דירות בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. או.ב.פר בע"מ (פורמאלי)
2. ח.ב.ח בע"מ (פורמאלי)
3. של-שם בע"מ (פורמאלי)
4. או.ב.פר תל-אביב (1979) בע"מ
5. חנוך ויסקופף
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 1557/07 מיום 6.10.2011 שניתן על ידי
סגניות הנשיאה א' קובו ו-מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק
בשם המבקשת:
עו"ד י' ארד
החלטה
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגניות הנשיאה א' קובו , מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) בע"א 1550/07 שניתן ביום 6.10.2011, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי ) בת"א 50798/04 שניתן ביום 16.1.2007, במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת לפינוי וסילוק ידם של המשיבים מהמושכר.
רקע עובדתי בתמצית
1.
כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, ביום 14.8.1961 נחתם הסכם לשכירות מוגנת (להלן: ההסכם ) בין המבקשת לבין חברת או.ב.פר בע"מ (להלן: או.ב.פר ) לגבי נכס ברחוב הצפירה 15 בתל-אביב (להלן: המושכר ). בסעיף 12 להסכם השכירות נקבע כי "במקרה והשוכר הנו חברה פרטית אסור יהיה להעביר את המניות לאחר בלי הסכמת המשכיר בכתב". בשנת 1970 הועברו המניות באו.ב.פר בע"מ לידי חברת ח.ב.ח. בע"מ וחברת של-שם בע"מ (להלן: החברות ). בשנת 1981 הועברו, בהסכמתה של המבקשת,
זכויותיה של או.ב.פר בע"מ במושכר לדיירת הנוכחית – או.ב.פר. תל-אביב (1979) בע"מ (להלן: או.ב.פר תל-אביב ).
ההליכים לפני בית משפט השלום
2.
המבקשת הגישה תביעה לבית משפט השלום בה עתרה לפינוי וסילוק ידם של או.ב.פר, החברות, או.ב.פר תל-אביב ומר חנוך ויסקופף (להלן: ויסקופף ) מהמושכר. כנגד או.ב.פר והחברות ניתן פסק דין בהסכמה לפינויים. המשך ההליך נגע איפוא לפינויים של או.ב.פר תל-אביב ו-ויסקופף מהמושכר.
3.
באשר לאו.ב.פר תל-אביב; טענה המבקשת כי העברת המניות באו.ב.פר לחברות נעשתה ללא ידיעתה וללא שנתנה הסכמתה כנדרש בהסכם ומשכך עומדת לה זכות לפנות את או.ב.פר תל-אביב מהמושכר. כמו כן נטען על ידי המבקשת, כי הסכמתה להעברת הזכויות במושכר לאו.ב.פר תל-אביב בשנת 1981 הושגה במרמה, שכן לא הובא לידיעתה דבר השינוי בזהות בעלי המניות באו.ב.פר ולא הודע לה כי מי שמחזיק במניות או.ב.פר הן חברות, להבדיל מהיחידים שהחזיקו במניותיה עת נחתם ההסכם. משכך, טענה המבקשת כי העברת הזכויות במושכר לאו.ב.פר תל-אביב בטלה ואין היא רשאית להחזיק עוד במושכר. זאת ועוד, טענה המבקשת כי עת נחתם הסכם השכירות הוסכם בין הצדדים כי מטרת השימוש במושכר תהא הפעלת בית מלאכה לייצור חלקי מכוניות בעוד שעתה משמש המושכר ליצור אמצעי לחימה צבאיים. לאור האמור טענה המבקשת כי שינוי מטרת השימוש במושכר מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות המזכה אותה בפינויה של או.ב.פר תל-אביב מהמושכר. באשר לויסקופף, נטען כי המבקשת מעולם לא נתנה הסכמתה להעברת הזכויות במושכר אליו ומשכך אין לו זכות בנכס.
4.
בית משפט השלום קבע כי אף אם המבקשת לא נתנה הסכמתה להעברת המניות באו.ב.פר לחברות אין בכך כדי ליתן בידה זכות לפינוי או.ב.פר תל-אביב, שכן מדובר בשתי חברות שונות ונפרדות. בית משפט השלום הדגיש כי לכל היותר הפרה זו של ההסכם מקימה למבקשת עילת פינוי ביחס לאו.ב. פר. ותו לאו. באשר לטענתה של המבקשת בנוגע למרמה שבאמצעותה הושגה, כנטען, הסכמתה להעברת הזכויות במושכר לאו.ב.פר תל-אביב, קבע בית משפט השלום, לאחר שמיעת עדויות, כי עדותה של עו"ד גפן-שפרמן מטעם המבקשת, אינה מהימנה וכי עדה זו התפתלה בתשובותיה מעל דוכן העדים. בית משפט השלום קבע כי קיימות די והותר ראיות לכך שהמבקשת ידעה היטב אודות זהותם של בעלי המניות באו.ב.פר וחרף זאת נתנה הסכמתה להעברת הזכויות במושכר לידי או.ב.פר.תל-אביב. באשר לשינוי מטרת השכירות, קבע בית משפט השלום כי לא ניתן לקבוע שמטרת השכירות שונתה, שכן אף היום מיוצרים במושכר חלקים שונים לרכבים, ועצם העובדה כי חלקים אלו מותקנים בכלי רכב צבאיים אין בה כשלעצמה כדי להעיד על שינוי מטרת השכירות. באשר לויסקופף, קבע בית משפט השלום כי ויסקופף מועסק באו.ב.פר תל-אביב כשכיר, כי הוא אינה מנהל אותה ואין לו זכות חתימה בה. משכך דחה בית משפט השלום את התביעה וחייב את המבקשת בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בראש ובראשונה בהסתמך על ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום ולא ראה הצדקה להתערבות בממצאים אלו. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' שנלר ) בע"א 2309/09, כי נקבע שהעברת מניות אינה מהווה העברת זכויות במושכר. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.
נימוקי הבקשה
6.
לטענת המבקשת ישנה הצדקה לתת לה רשות ערעור על אף שעסקינן ב"גלגול שלישי" שכן פסיקתן של הערכאות הקודמות יוצרת מצב נורמטיבי המאפשר "הורשה" עד אין סוף של הזכות לדיירות מוגנת, באצטלה של העברת מניותיה של חברה שהיא דיירת מוגנת לאחרים, בניגוד להלכה הפסוקה הרואה בדיירות מוגנת תופעה זמנית שעתידה לחלוף מן העולם.
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.
8.
כידוע, הלכה מושרשת בפסיקתו של בית משפט זה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה ורק במקרים המעוררים שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך או כאשר נדרשת התערבות מטעמי צדק בשל החשש לגרימת עיוות דין [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)].
9.
איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום למבקשת עיוות דין שכן טענותיה זכו לבירור עובדתי מקיף על ידי הערכאה המבררת והשגותיה הערעוריות זכו למענה הולם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, אין מתעוררת במקרה דנא הסוגיה המשפטית עליה מצביעה המבקשת. תביעתה וערעורה של המבקשת נדחו בראש ובראשונה על יסוד ממצאי עובדה ומהימנות אשר הצביעו על כך שהמבקשת ידעה אודות זהות בעלי המניות באו.ב.פר וחרף זאת נתנה הסכמתה להעברת הזכויות במושכר לאו.ב.פר תל-אביב. משכך, פסיקתן של הערכאות הקודמות מתוחמת לנסיבות המקרה ואין היא יוצרת מסגרת נורמטיבית חדשה כנטען על ידי המבקשת. באשר להערתו של בית המשפט המחוזי, אשר הסתמכה על פסק דין אחר של השופט שנלר
כאמור, הרי שאיני מביע עמדה כלשהי בנוגע לפסק דינו של השופט שנלר . הערה זו של בית המשפט המחוזי היא בבחינת למעלה מן הצורך, שכן די היה בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום כדי לדחות את הערעור. משכך, גם אם יש בהפנייתו של בית המשפט המחוזי לפסק דינו של השופט שנלר כדי לעורר שאלה משפטית, הרי שהכרעה בשאלה זו לא תועיל למבקשת בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, לאור ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. הלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור אפילו אם מתעוררת שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור [ראו למשל: החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (לא פורסם, 14.6.2005), פסקה 5; החלטתו של השופט ס' ג'ובראן
ברע"א 9636/08 המועצה הדתית ראש העין נ' שמריה (לא פורסם, 27.4.2009)].
10.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ד
בכסלו התשע"ב (20.12.2011).
ש ו פ ט