רע"א 767/14 דוד סגל נ. מסעי בני ישראל

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 2152-08-13, כב' השופטים י' נועם, כ' מוסק ו- מ' בר-עם ), אשר דחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 4066/09, כב' השופטת מ' שרביט ), וכן על החלטה אחרת שהגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים, במסגרתה נדחתה מרבית בקשתו למתן רשות להתגונן (בש"א 4029/09, כב' השופט א' דראל ). כנגד החלטה אחרת זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 26942-10-10, כב' השופט ר' יעקובי ), ומשזו נדחתה הגיש בקשת רשות ערעור נוספת לבית משפט זה (רע"א 206/11,שניתן על ידי), אשר נדחתה אף היא. לגישת המבקש, דחיית בקשת רשות הערעור על ההחלטה האחרת אינה מונעת ממנו להגיש הסתייגות ערעורית בזכות על ההחלטה האחרת משניתן פסק דין בתיק העיקרי.

2.

ברקע הגשת תביעה בסדר דין מקוצר על ידי המשיבה נגד המבקש לפינויו וסילוק ידו של המבקש ממקרקעין. עם הגשת התביעה התקיימו מספר הליכים בין הצדדים. הראשון , התקבלה בקשת המשיבה לסעדים זמניים, ובעקבות הפרת הצווים הזמניים על ידי המבקש התקבלה בקשת המשיבה לפי פקודת בזיון בית המשפט, חא"י א 332, 1929. השני, התקיימו הליכי בוררות בין הצדדים ומעורבים נוספים. פסק הבוררות קבע בין היתר כי "ל[מבקש] אין כל זכויות הנכס" (עמ' 16 לפסק הבוררות). בקשת המבקש לביטול פסק הבוררות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 8354/09, כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז ), ולאחר מכן על ידי בית משפט זה (רע"א 10320/09, כב' השופט י'

דנציגר ). השלישי , סולקה על הסף עתירת המבקש לצו עשה לשינוי רישום הבעלות במקרקעין האמורים כך שיירשמו על שמו, לנוכח פסק הבוררות (ת"א (מחוזי י-ם) 3225/09).

בתום הליכים אלו נתקבלה ההחלטה הצריכה לענייננו, בגדרה ניתנה למבקש רשות להתגונן בטענה אחת בלבד מבין הטענות שהעלה. על החלטה זו ערער המבקש ברשות לבית המשפט המחוזי ולבית משפט זה. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הערעור לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א ), אך דחה את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א. אף בקשתו למתן רשות ערעור לבית משפט זה נדחתה. לבסוף, ניתן פסק הדין העיקרי בעניינו, אשר קיבל את התביעה כנגד המבקש. במסגרת הערעור על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי, ביקש המבקש לערער גם כנגד החלטת הביניים בדבר הרשות להתגונן. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו על פסק הדין, תוך קביעה כי באשר לערעור כנגד החלטת הביניים ישנו חסם דיוני, היות ומדובר בכפל ערעור. מכאן הבקשה שבפניי.

3.

בא כוח המבקש מעלה מספר טענות. ראשית , נגד החלטת בית המשפט המחוזי ב רע"א 26942-10-10, בה ניתנה רשות ערעור, אך זה נדחה לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א, דהיינו ללא הנמקה בשל הסכמת בית המשפט המחוזי עם הממצאים העובדתיים המובילים למסקנה המשפטית של הערכאה הדיונית. שנית , לאור הלכת אריה (רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן חאדר , פ"ד נח(1) 854 (2003)) במקרה הנדון לא צריך להיות מחסום דיוני מפני ערעור על החלטת הביניים במסגרת הערעור על פסק הדין . שלישית , בית המשפט נעדר סמכות מקום בו קיים פסק בוררות לו ניתן תוקף של פסק דין, הקובע שבשאלות הפרשנות לגבי פסק הבוררות והרחבתו ייקבע בורר. רביעית , הערעור על פסק הדין נדחה אף הוא לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א, למרות שבית משפט השלום לא התייחס למספר סוגיות כגון העדר סמכות וזכויות המבקש לפיצוי בהתאם להשקעותיו בנכס במרוצת השנים.

4.

דין הבקשה להידחות. הטענות בדבר השילוב שבין תקנה 410 לתקסד"א ותקנה 460(ב) לתקסד"א בהקשרו הכללי והפורמלי, וכן הטענה בדבר העדר הסמכות נדונו במסגרת בקשת רשות הערעור ב רע"א 206/11 . לפיכך, בעניינן מדובר בערעור כפול מובהק, ועל כן דינן להידחות. זאת ועוד, מצאתי כי אין ממש בטענתו הרביעית של המבקש. בית משפט השלום התייחס מפורשות לסוגיות אלו בפסק דינו. על כן, אין ערכאת הערעור מחויבת להתייחס אליהן באופן ישיר במסגרת דחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א.

טענתו המרכזית של המבקש, בדבר היחס שבין הלכת אריה לבין מתן רשות ערעור לפי תקנה 410 לתקסד"א ודחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א – אכן מעלה שאלות משפטיות מעניינות וכלליות. אלא שעולה כי בעניינו של המבקש, אף אם טענה משפטית זו הייתה מתקבלת, ואיני מביע עמדה בנדון – לא היה בכוחה להשפיע על התוצאה הסופית ועל זכויותיו של המבקש במקרקעין. לפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין (רע"א 9636/08 המועצה הדתית ראש העין נ' עודד שמריה ואח' (27.4.2009)). לעמדתי, אותה הבעתי זה מכבר, בבקשה למתן רשות ערעור יש לבחון לא רק האם מעלה היא שאלה משפטית ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אלא האם נגרם למבקש עיוות דין בפועל ובאיזו מידה. עיוות דין נבחן גם לפי התוצאה. בבקשה זו – כפי שעולה מן החומר שהונח בפניי ומההחלטות הקודמות שניתנו על ידי הערכאות השונות במחלוקת העיקרית שבין הצדדים – ניכר כי לא נגרם למבקש עיוות דין שכזה.

בל נשכח כי בקשת רשות ערעור כשמה כן היא – אין למבקש ערעור בזכות. ערכאת הערעור שברשות רשאית לשקול גם שיקולים מעשיים. כאמור, הסוגיות שהועלו מאתגרות מבחינה משפטית. ברם לא די בכך במסגרת הדיונית הנידונה. זאת על אף שהמבקש נסע במסלול דיוני מורכב. עיון כולל בחומר מוביל למסקנה כי התוצאה האופרטיבית של הדיון מבחינת המבקש נידונה לגופה וחשוב מכך, לא מצאתי כי נפלה טעות בעניין.

5.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.