רע"א 1204/09 קרן תורה ועבודה נ. מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר, כב' השופט ד"ר ק' ורדי, כב' השופטת ר' לבהר שרון), לפיו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק), במסגרתו התקבלה תביעתה של המבקשת לסעד הצהרתי בדבר גובה תשלום דמי החכירה הראשוניים עבור מקרקעין הידועים כגוש 6111, חלקה 686/2.

2.

מהחלטות שצוינו לעיל עולה כי בשנת 1949 נערך הסכם חילופין בין הקרן הקיימת לישראל וחברת נאות אביב בע"מ (להלן : נאות אביב ), אשר מכוחו הועברו מקרקעין מסוימים לנאות אביב. בשנת 1953 נערך הסכם חילופין בין נאות אביב לועד הפועל המזרחי, בנוגע לחלקה מסוימת מתוך המקרקעין שהועברו לידי נאות אביב ומאוחר יותר הועברה זכותו של הועד הפועל המזרחי בנכס למבקשת. לשם השלמת התמונה יש לציין, כי למרות שקרן קיימת לישראל התקשרה בחוזה עם נאות אביב ביחס לחכירת המקרקעין שנותרו ברשותה, לא נחתם, בסופו של דבר, הסכם בין המבקשת למשיבה, אולם זכויותיה במקרקעין אכן הועברו.

3.

המבקשת פנתה למשיבה לשם הארכת חוזה החכירה החל משנת 2004. בעקבות פניה זו ולאור החלטה 851 של מנהל מקרקעי ישראל, אשר מתנה את שיעור תשלום דמי ההיוון על המקרקעין בגובה תשלום דמי חכירה ראשוניים, חויבה המבקשת בדמי היוון גבוהים. זאת, הואיל ולעמדת המשיבה המבקשת לא שילמה דמי חכירה ראשוניים, ולכן היא מחויבת בתשלום דמי הי

וון בשיעור גבוה. בעקבות החלטה זו עתרה המבקשת לבית משפט השלום למתן פסק דין הצהרתי שיקבע, בין היתר, כי דמי החכירה שעליה לשלם למשך 49 שנים נוספות החל משנת 2004 יתבססו על דמי חכירה ראשוניים בשיעור של 80%, קביעה המזכה אותה בדמי היוון בשיעור נמוך. בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע שזכויות המבקשת בחלקה הן כזכויות חברת נאות אביב משנת 1949, ויילקחו בחשבון דמי חכירה ראשוניים בשיעור הגבוה מעל 40%. במסגרת פסק-דינו קבע בית משפט השלום, תוך שהוא נעזר בדוקטרינת הנזק הראיתי, כי כפי שעולה ממכלול המסמכים והנסיבות שהוצגו, המבקשת אכן שילמה דמי חכירה ראשוניים במסגרת השקעתה בסך 129,720 ל"י ששלמה לנאות אביב בגין החלפת הקרקעות.

4.

המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור והפך את פסיקתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את קביעת בית משפט השלום שהעברת הסכום בסך 129,720 ל"י לידי נאות אביב הינה בגדר תשלום דמי החכירה הראשוניים, שכן סכום זה שולם לחברת נאות אביב בגין זכויות החכירה וממילא מתייחס לכל השטח שהוחכר ולא למקרקעין הנידונים. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית משפט השלום בדבר העברת נטל הראייה למשיבה, עקב נזק הוכחתי שנגרם למשיבה בדבר הוכחת ביצוע תשלום דמי החכירה הראשוניים, הואיל ואין בידי המבקשת כל ראיה לגבי ביצוע התשלום. נקבע כי לא ניתן להסתמך על היעדר מסמך כזה או אחר בידי המשיבה כדי לטעון לתשלום יש מאין בניגוד לחזקת התקינות של המנהל. יתר על כן, לא הוכח כי מעשיה של המשיבה הם שמנעו את הצגת הראיות לגבי ביצוע תשלום דמי החכירה הראשוניים. בית המשפט המחוזי ביסס את התערבותו בממצאיו של בית המשפט השלום על ההסכם הדיוני בין הצדדים לפיו בירור התביעה תוגבל להגשת מסמכים בלבד, ואשר לדידו אינו מעניק לבית משפט השלום עדיפות בעניין קביעת הממצאים העובדתיים על פני בית המשפט המחוזי.

5.

בבקשה דנן מצביעה המבקשת על שגיאות שנפלו לטעמה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי תוך שהיא מדגישה מספר סוגיות עקרוניות: ראשית, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי אינו יכול להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בערכאה הדיונית, על אף שהדיון בבית משפט השלום מושתת בעיקרו על מסמכים. שנית, לעניין הנזק הראיתי שנגרם לה על-ידי המשיבה ביחס להוכחת תשלום דמי החכירה הראשוניים, טוענת המבקשת כי מאחר שהוכח חלק מהנטען על-ידיה והרשות נמנעת מלגלות את המידע שברשותה, יש בכך כדי להטות את נטל ההוכחה לחובת הרשות. שלישית, על בית המשפט לקבוע הלכה כי יש לראות בכספים ששולמו עובר להקמת המדינה כדמי חכירה ראשוניים לצורך חישוב דמי היוון בעת חידוש חכירה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן לא העלתה המבקשת סוגיה משפטית המצדיקה דיון בגלגול שלישי. ראשית, אבקש להדגיש כי עתירתה של המבקשת לפסק-דין הצהרתי, נוגעת לשאלה עובדתית גרידא, היינו האם שולמו דמי חכירה, ובפני עצמה אינה מערבת סוגיות או מסקנות משפטיות. לגבי טענתה של המבקשת בדבר התערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעותיו של בית משפט השלום, הרי הלכה פסוקה היא כי ערכאת הערעור תמשוך ידה מלהתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ותעשה זאת אך במקרים חריגים המצדיקים התערבות (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 6521/98 בואטנה נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(4) 218, 221 (2005), וההפניות שם). יחד עם זאת, ערכאת הערעור תוכל להתערב מקום בו ממצאיה של הערכאה הדיונית היו מבוססים על שיקולים שבהיגיון או על חומר "אובייקטיבי", שממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות (ראו: ע"א 1109/00 אליהו מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נו(2) 49

(2001)). בבקשה דנן, המבקשת לא הצביעה על כל טעם המצדיק סטייה מהלכה זו. יתר על כן לא התרשמתי כי המבקשת אף הסבירה מדוע אין הדבר מוצדק במקרה דנן ולאור ההסכם הדיוני שהגביל את בירור ההליך להצגת מסמכים בלבד. ויודגש כי לא נטען בגדר בקשה זו כי הוצגו ראיות חדשות בפני בית המשפט המחוזי. מכל מקום, התערבות ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים, אף שלא כדין, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסמה, 01.10.05)).

לגבי הטענה בדבר הנזק הראיתי שנגרם למבקשת על ידי המשיבה, טענה זו מתבססת על כך כי דבר התשלום הוכח בחלקו, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוצגה אף ראיה ישירה לעניין התשלום, ולכן איני מוצאת לנכון להידרש לטענה זו. ביחס לטענה השלישית בדבר הצורך לקבוע שיש לראות בכספים ששולמו טרם קום המדינה כדמי חכירה ראשוניים, טענה זו הוצגה בתמצית וללא כל עיגון משפטי, ולכן היא אינה מצדיקה את בחינתה במסגרת גלגול שלישי.

7.

משכך הם פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.