רע"א 1222/07 אסתר קרמר נ. עו"ד ישי בית און בתפקידו ככונס הנכסים לפרוייקט

1.

המשיבים 1-3 (להלן: המשיבים ) הגישו תובענה כנגד המשיבים 4-11 לבית המשפט המחוזי בחיפה (להלן: התובענה ), אשר במסגרתה הוטל עיקול זמני על נכסי הנתבעים, וביניהם, על חשבון הבנק (להלן: החשבון ) של המשיב 10. המבקשת היא בת זוגו של המשיב 10, והחשבון עליו הוטל העיקול נמצא בבעלות משותפת של הזוג. חרף העובדה כי המבקשת לא נמנתה על הנתבעים בתובענה, הוטל העיקול על מלוא החשבון, קרי, גם על חלקה של המבקשת. יצויין, כי המבקשת והמשיב 10 נישאו לאחר שנחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: החוק ), והם נשואים עד היום.

2.

המשיב 10 הגיש בקשה לביטול העיקול שהוטל על החשבון, ומשזו נדחתה הגישה המבקשת בקשה לביטול העיקול על חלקה בחשבון המשותף. בתאריך 17.9.05 קבעה רשמת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' הורוביץ) כי העיקול אשר הוטל על חלקה של המבקשת בחשבון אינו מוצדק, נוכח העובדה שבבקשת העיקול התבקש עיקול נכסיו של המשיב 10 בלבד, והורתה לבטלו (בש"א 6671/06). לבקשת המשיבים, עוכב ביצוע ההחלטה בשלושה ימים.

3.

בתום שלושת הימים, פנתה המבקשת לבנק בו התנהל החשבון, וזה שיחרר ב- 25.9.06, בהתאם לבקשתה, חלק מן הכספים המהווים את חלקה בחשבון. המשיבים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד המבקשת, שכן, לטענתם, יש לראות בה כמי שמשכה כסף מהחשבון בניגוד לצו עיכוב הביצוע שנתן בית המשפט. לדבריהם, את המועד בו מסתיים עיכוב הביצוע יש לספור מהמועד בו קיבלו את ההחלטה או מהמועד שידעו על תוכנה, והחלטת הרשמת מיום 17.9.06 הגיעה לידיהם רק בתאריך 26.9.06.

בתאריך 7.11.06 דחתה רשמת בית המשפט המחוזי בחיפה את בקשתם של המשיבים. בית המשפט ציין כי החלטות בית המשפט מתפרסמות באתר האינטרנט של בית המשפט מייד, או לכל היותר למחרת יום חתימתן. על כן נקבע כי המשיבים, שביקשו את עיכוב הביצוע, היו אמורים לעקוב אחר החלטת בית המשפט ולפעול מייד עם הינתנה ופרסומה. עוד נקבע, כי המבקשת אשר קיבלה את החלטת בית המשפט רשאית הייתה להניח כי ההחלטה נמסרה גם למשיבים, ומשכך במועד בו משכה המבקשת את הכסף מהחשבון לא היה צו עיכוב הביצוע בתוקף, ולמצער רשאית היתה המבקשת להניח זאת (בש"א 13353/06).

4.

המשיבים הגישו שני ערעורים נפרדים לבית המשפט המחוזי בחיפה: בתאריך 9.10.06 הגישו ערעור על ההחלטה בבש"א 6671/06 - שעניינה ביטול העיקול על חלקה של המבקשת בחשבון (להלן: ערעור א' ), ובתאריך 7.12.06 הגישו ערעור על ההחלטה בבש"א 13353/06 – שעניינה דחיית בקשת המשיבים לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: ערעור ב' ).

5.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ג' גינת) דן בשני הערעורים במאוחד, וקבע כי יש לקבלם. בהתייחסו לערעור א' קבע בית המשפט כי יש לקבלו הן מן הטעם הדיוני, הן מן הטעם המהותי. מבחינה דיונית ראה בית המשפט קמא לקבל את הערעור, שכן המבקשת לא הייתה בעלת דין בהליך התובענה, ומשכך יש לראות בה נעדרת מעמד (חסרת יריבות). גורם נעדר מעמד אינו מוסמך להגיש בקשה שגרתית לביטול העיקול, כפי שעשתה המבקשת. נוכח העובדה כי העניין הדיוני לא נטען בפני הערכאה דלמטה, בחן בית המשפט המחוזי את הסוגיה אף מן ההיבט המהותי ומצא כי אף היא מובילה לקבלת הערעור. אין חולק כי החשבון הוא רכוש המשותף לשני בני הזוג – המשיב 10 והמבקשת - ומשכך ראה בהם בית המשפט קמא כשותפים ליתרת הזכות – הכספים, וליתרת החובה - העיקול. הרציונאל שעמד בבסיס קביעה זו הוא שלזכות השיתוף של בת זוג בנכס של בן זוגה נלווית גם אחריות להחזרת חלק יחסי מן החובות שבהם נכרכה רכישת הנכס.

באשר לערעור ב' נקבע כי אין לקבל את העמדה לפיה חייב בעל דין לבדוק בכל יום האם ניתנה החלטה בעניינו. הכלל הוא כי מניין תחולת הימים בדבר עיכוב ביצוען של החלטות יחל רק ממועד המצאת ההחלטה לבעלי הדין. בית המשפט מצא כי המשיבים קיבלו את ההחלטה לידיהם רק ב26.9.06, ולפיכך משיכת הכספים בידי המבקשת בתאריך 25.9.06 הייתה שלא כדין, והערעור התקבל.

6.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, בטענה כי פסק הדין, על שני חלקיו, שגוי. לדברי המבקשת, פסק הדין קמא בעניין ערעור א' ותוצאתו, מצדיקים את מתן הרשות לערער. ראשית, היא סבורה כי שגה בית המשפט קמא שעה שביסס את פסק דינו על ההיבט הדיוני, שכן עניין זה כלל לא נטען על ידי המשיבים בערכאה דלמטה. שנית, נטען כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא בערעור א' יוצרת חוסר אחידות פסיקתית, לאור פסיקת הרשמת באותו עניין ופסיקת בית משפט זה במקרים דומים. שלישית, נטען כי פסק הדין מעלה שאלה משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעת המחלוקת והיא: האם יש מקום להחיל את הלכת השיתוף בחובות על בני זוג שנישאו לאחר תחולת החוק. רביעית, נטען כי השלכותיו של פסק דין הן קשות ובלתי צודקות ככל שהן נוגעות למבקשת, שכן היא נמצאת שותפה לחובות בעלה (בניגוד לסעיף 4 לחוק), אך אינה יכול ליהנות מזכויותיו (על פי סעיף 5 לחוק). הודגש כי הזכות למחצית הכספים בחשבון נבעה מעצם השותפות בחשבון ולא מכוח הלכת השיתוף. בכך טענה המבקשת, נפגעה זכותה הקניינית בכספיה, זכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מוסיפה וטוענת המבקשת כי גם תוצאת פסק הדין בעניין ערעור ב' הינה שגויה. לטענתה, לא היה בכוונתה להפר את צו בית המשפט, שכן במועד משיכת הכספים סברה כי לא הצו לא עומד עוד בתוקף. לדבריה, עצם העובדה כי שררה אי בהירות בנוגע לצו השיפוטי מצדיקה אי נקיטת הליכי בזיון. כמו כן, לטענת המבקשת, המשיבים הגישו את ערעור ב' לאחר שחלף המועד הקבוע בחוק, ובכך בלבד היה די כדי לדחות את הערעור.

7 .

דין הבקשה על שני חלקיה להידחות. ערעור א' טומן בחובו סוגיות שונות באשר לחלוקת משאבים בין בני הזוג. כך למשל שאלת היחס שבין הלכת השיתוף ובין החוק, שאלת הזיקה שבין השיתוף בזכויות ובין השיתוף בחובות ועוד. ההלכות בעניין זה, על אף שאינן פשוטות כלל ועיקר, ידועות, והן נידונו בבית משפט זה בעבר (ראו למשל: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט(3) 529 (1995) ;

רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם, 13.12.2006)). תפקידו של בית המשפט המחוזי היה ליישם את ההלכות האמורות באופן שיהלום את נסיבות המקרה ואת ההשלכות העתידות לנבוע מכך, ודומה כי הוא לא דק פורתא בדבר. יחד עם זאת, עניין לנו בגלגול שלישי של אותה סוגיה, ועל כן אף אם ימצא כי שגה בית המשפט קמא ביישום ההלכות האמורות, אין בכך די כדי להוביל לקבלת הבקשה (ראו רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם,