רע"א 123/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ. גני בנימינה בע"מ

1.המשיבה, גני בנימינה בע"מ, הגישה תובענה בשנת 1995 להצהיר כי אינה חייבת בתשלום סכום כלשהו בגין היטל השבחה למבקשת, הועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון, עבור חלקות 23 ו-24 בגוש 10215 בבנימינה (להלן: "המקרקעין") וכן לסעדים נוספים.

2.בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ד' סלע) שמע את עדי הצדדים ועיין בראיות שהוגשו והחליט לקבל במלואה את גרסת כצמן, שהיה עו"ד בתקופה הרלוונטית וייצג את המשיבה במשא ומתן מול המבקשת, באמצעות מהנדסה, מר סבר ז"ל. מגרסת כצמן זו עלה כי ביום 8.8.84 נערך הסכם בין הצדדים שלפיו הושג סיכום סופי בין הצדדים לגבי היטל ההשבחה לפיו הסכימה המבקשת לוותר על חלק מהפרשי ההצמדה והריבית תמורת הקדמת התשלום. בהמשך נערך משא ומתן נוסף וההתחשבנות בין הצדדים הגיעה לסופה במכתב שכתב מר חופשי, מהנדס המבקשת, ביום 28.9.86. עוד קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את גרסת המשיבה לפיה השיקים שנתנה נפרעו וסביר שהמבקשת לא היתה מוציאה היתרי בניה במקרקעין משנת 86 עד שנת 93 לולא נפרעו השיקים. לפיכך הצהיר בית המשפט כי המשיבה אינה חייבת כל סכום בגין היטל השבחה למבקשת עבור המקרקעין. על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה.

3.בית המשפט המחוזי קבע בדעת רוב (כב' השופט ב' בר זיו ובהסכמת סגן הנשיא ג' גינת) כי טיעוני המבקשת מבוססים רובם ככולם על קביעות עובדתיות של בית המשפט ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, ומשנקבע כי המשיבה עמדה בכל ההסדרים אליהם הגיעה עם המבקשת, נשמטות טענותיה אודות עסקת היסוד ובטלותה, שכן המבקשת עצמה נהגה על פי ההסדר בין הצדדים במשך 8 שנים והעניקה למשיבה היתרי בניה. עוד קבע כי אפילו היתה מתקבלת טענת המערערת לפיה ההסכמים עם המשיבה נעשו בחוסר סמכות, לא היה בכך כדי להביא לבטלותם בנסיבות העניין וכי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח שהחוב טרם נפרע. לפיכך החליט לדחות את הערעור. דעת המיעוט (מפי כב' השופטת ש' שטמר) סברה כי נותר חוב של המשיבה למבקשת בעקבות שיק מסוים שמסרה ולא נפרע. על פסק הדין הגישה המבקשת את הבקשה שבפניי ובה חוזרת היא באריכות על טענותיה כפי שהעלתה בערכאות הקודמות ומבקשת להתיר לה לערער על פסק הדין.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עיון מעמיק בטענות המבקשת מעלה כי בסופו של דבר מבקשת היא להשיג על קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ועל המסקנות המשפטיות שהסיקה מקביעות אלה. אציין כי מדובר בתיק שהתנהל שנים רבות על יסוד ראיות חלקיות בלבד; בית משפט השלום שבחן את הראיות שהובאו בפניו העדיף את גרסת המשיבה לפיה השיקים שנתנה נפרעו וסביר שהמבקשת לא היתה מוציאה היתרי בניה במקרקעין משנת 86 עד שנת 93 לולא נפרעו השיקים, ובית המשפט המחוזי אישר קביעה זו בדעת רוב. נראה לי כי בנסיבות אלה לא מדובר במקרה חריג וקיצוני המצדיק התערבות בקביעות העובדתיות שנקבעו, גם לא העובדה שבערכאת הערעור נחלקו הדעות, וכי לאור העובדה שעיקרה של הבקשה מוגבל לבעלי הדין עצמם, ואין היא מעלה כל שאלה בעלת היבט משפטי כללי או ציבורי החורג מעבר לעניינם של הצדדיים לא מתקיימת עילה ולא מתמלאים התנאים הנדרשים למתן רשות ערעור (בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123). אין, איפוא, מקום לדון בפרשה זו בערכאה שיפוטית שלישית.

הבקשה נדחית.