רע"א 1235/98 סלומון ישראל בע"מ נ. מנשה גולן

1.בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על החלטת רשם וביטל עיקול זמני שהוטל על נכסי המשיב 1 (להלן: המשיב). על כך הוגשה בקשת רשות ערעור ובמסגרתה, בקשה לעיכוב הליכים ו/או התליית החלטה.

לבקשת העיכוב

שתי הערכאות יוצאות מתוך הנחה נכונה כי מאחר והטלת עיקול פוגעת בקניינו של אדם יש להטיל עיקול תוך בדיקה זהירה של המרכיבים להטלתו, ושל הראיות המובאות בפניו להצדקתו.

כבוד הרשם סבר כי מאחר ובעת הטלת העיקול בודק בית המשפט את הנושאים הדורשים בדיקה בצורה קפדנית ויסודית, הרי שביטול עיקול ייעשה רק אם הצליח המבקש את הסרת העיקול "לטעת בלב השופט ספק בצידקת התביעה". כבוד הרשם קבע כי המשיב בענייננו לא הצליח לשנות את התרשמותו מן החומר שהיה בפניו בעת הבקשה להטלת העיקול.

כבוד השופט ביין, בבית המשפט המחוזי קבע, לעומת זאת, כי הדיון בבקשה לביטול צו העיקול הזמני הינו המשך ההליך של הבקשה להטלת העיקול והנטל מוטל על מבקש העיקול להראות על-ידי ראיות לכאורה כי יש בסיס לתביעה וכי קיימת סכנה שאם לא יוטל העיקול, יכביד הדבר על ביצוע פסק-הדין. אכן, בקשה לביטול עיקול היא דיון מחדש בבקשה להטלת העיקול שהוגשה במעמד צד אחד, באופן שהדיון מתנהל מלכתחילה במעמד שני הצדדים ולא כהליך ביקורת על ההחלטה להטלת העיקול במעמד צד אחד.

עיינתי בטענות ב"כ הצדדים ואינני מוצאת שההחלטה שלפנינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית או בעלת חשיבות עקרונית מעבר למערכת היחסים בין הצדדים. הנימוקים שהביאו לשוני בתוצאה בין שתי הערכאות הקודמות, מתייחסים במיוחד לנסיבות המקרה שעמד בפניהן. לפיכך אין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש, במסגרת בקשת רשות ערעור שדינה להדחות מאותם טעמים, וללא צורך להזמין תשובה לבקשת רשות הערעור.

לפיכך, נדחית בקשת העיכוב ובקשת רשות הערעור. אין צו להוצאות.