רע"א 1246/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. משה שטרית

1.המשיב הגיש תביעה בגין תאונת דרכים שבה היה מעורב, לטענתו, בשנת 2000. מאחר ותאונה זו הוכרה גם כתאונת עבודה, התקיים הליך במוסד לביטוח לאומי והוועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה קבעה למשיב נכות בשעור של 10% בשל כאבים מהם הוא סובל בגב התחתון. מסתבר, כי המשיב נפגע בתאונה נוספת, בשנת 1995, ובגינה נקבעה לו נכות של 34% על-ידי הוועדה הרפואית בענף נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי. גם בגין תאונה זו הוגשה על-ידי המשיב תביעה לבית משפט השלום (להלן: ההליך האחר ), ומומחה שמונה על-ידי בית המשפט קבע לו נכות בשיעור של 30%. מתגובת המשיב אנו למדים שבינתיים ניתן פסק-דין בהליך האחר.

2.המבקשת – חברת הביטוח הנתבעת בגין התאונה משנת 2000 – פנתה לבית המשפט וביקשה כי ימונה מומחה רפואי לקביעת מצבו הרפואי של המשיב קודם לתאונה נשוא אותה תביעה. בית משפט השלום דחה את הבקשה, בקבעו כי יש לפעול בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית משפט השלום הטעים כי ככל שיש למבקשת טענות בנוגע לנכותו התפקודית של המשיב עובר לתאונה, הרי שעניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט ואין צורך במינוי מומחה רפואי. הנמקה אחרונה זו כשלעצמה אינה מועילה למשיב שהרי המבקשת טוענת בשלב זה כנגד הנכות הרפואית ולא כנגד הפגיעה התפקודית.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה. בית המשפט המחוזי קבע כי מעיון בבקשה עולה שהמבקשת מנסה לעקוף את הוראת סעיף 6ב, וכי ככל שיש בידי המבקשת לעשות הוא לעתור להגשת ראיות לסתור – אם היא חפצה בכך. בית המשפט הדגיש כי שיעור נכותו של המשיב בגין התאונה הקודמת ידוע למבקשת "ועל כן לא ברורה דרישתה למינוי מומחה לקביעת דרגת הנכות הידועה".

3.כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שבפני. המבקשת טוענת כי לפי פסיקתו של בית משפט זה, הדרך היחידה להוכחת מצב רפואי קודם לאירוע תאונת הדרכים היא מינוי מומחה רפואי. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה; דין הערעור להדחות מן הנימוקים שיפורטו להלן.

4.תקנה 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז - 1986 קובעת כי "בעל דין המגיש כתב הגנה... רשאי גם לבקש מינוי מומחה בנושא שלגביו לא נתבקש מינוי מומחה כאמור". ברע"א 1426/03 נאסר בלאל נ' שולי אברג'יל , תק-על 2003(1) 2006 פסק המשנה לנשיא ת' אור כי:

תקנה 3 בתקנות קובעת כי הנתבע בתביעה לפי החוק 'רשאי גם לבקש מינוי מומחה'. אחד המקרים בהם עשוי הנתבע לעשות כן הוא כאשר קיימת לו טענה בדבר מגבלה רפואית קודמת אצל הנפגע, המקטינה את אחריותו של הנתבע למצבו הרפואי של הנפגע לאחר התאונה. כלומר, אחד המקרים המובהקים בהם יהא לנתבע אינטרס לבדוק את מצבו הרפואי של הנפגע הוא כאשר היו קיימות מגבלות רפואיות קודם לתאונת הדרכים. גם מן התקנות עולה, על כן, כי גם מצבו של הנפגע עובר להתרחשות תאונת הדרכים צריך להיקבע על ידי מומחה רפואי אשר יתמנה על ידי בית המשפט.

על כן, גם הוכחתו של מצב רפואי קודם לתאונת הדרכים תתבצע בדרך בה מוכח כל עניין שברפואה בתביעות המתנהלות לפי החוק: על ידי מתן חוות דעת של המומחה מטעם בית המשפט, המסתמך, בין היתר, על תיעוד רפואי שמוגש לו על ידי הצדדים, והעומד בהגדרות תקנה 8 ותקנה 9 בתקנות.

המבקשת מסבירה כי אין היא חולקת על קביעת הנכות על-ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי בעקבות התאונה משנת 2000, ועל כן אין היא עותרת להבאת ראיות לסתור. אלא שבפועל לא כך הדבר. המבקשת חולקת למעשה על קביעת הוועדה הרפואית שהרי קביעה זו כוללת גם ממצא בדבר הקשר הסיבתי שבין הנכות שנמצאה לבין תאונת העבודה נשוא הבדיקה של הוועדה (שהיא תאונת הדרכים נשוא המשפט). כיוון שכך, היה עליה לפנות בבקשה להתיר לה להביא ראיות לסתור. הטענה כי הוועדה הרפואית לא ידעה על דבר קיומה של הנכות הקודמת עשויה לשמש עילה למתן היתר כזה. משיינתן היתר, ואם יינתן, עשוי להתעורר הצורך במינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, שיחווה דעתו בשאלת הגורמים לנכות.

הערעור נדחה אפוא. המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסכום של 10,000 ש"ח.