רע"א 1256/14 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"ו 9542-02-14, סגן הנשיאה א' טל ). בפסק דין זה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת המשיבה 2, הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית-מחוז מרכז (להלן: הוועדה הפסיכיאטרית ) מיום 4.2.2014 שהחליטה להאריך את הוראת האשפוז הכפוי בעניינו עד ליום 4.3.2014.

2.

המבקש, שהוא כבן 47, סובל מסכיזופרניה פרנואידית ואושפז פעמים רבות בעבר במרכזים לבריאות הנפש, על-פי רוב בכפיה לפי חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק הטיפול ). יצוין כי אחיו של המבקש (להלן: האח ) משמש כאפוטרופוס שלו. בספטמבר 2013 שוחרר המבקש מאשפוזו האחרון, והוצאה בעניינו הוראה לטיפול מרפאתי כפוי לפי סעיף 11 לחוק הטיפול. ביום 22.10.2013 דווח לפסיכיאטר המחוזי כי המבקש אינו מגיע למעקב ולטיפול בהתאם להוראה האמורה, וכן שהוא מטריד את אביו הקשיש (להלן: האב ), שעמו הוא מתגורר, ומאיים על חייו. בהמשך לכך, ביום 24.12.2013 הורה ד"ר שרף, סגן הפסיכיאטר המחוזי במחוז מרכז (להלן: ד"ר שרף ) על הוצאת הוראת אשפוז כפוי (להלן: הוראת האשפוז המקורית) בעניינו של המבקש לפי סעיף 9(א) לחוק הטיפול. הוראה זו התבססה על הקביעה שהמבקש מטריד את האב ומאיים על חייו, ובכלל זה גרם, בשל כושר שיפוט לקוי, לדליקה בדירה שבה הוא התגורר עם האב עד אשפוזו (להלן: הדירה ). המבקש ערער לפי סעיף 12 לחוק הטיפול על הוראת האשפוז המקורית לוועדה הפסיכיאטרית הפועלת לפי סעיפים 29-24 לחוק הטיפול (להלן: הוועדה הפסיכיאטרית ), אך זו דחתה את ערעורו בדעת רוב של שני הפסיכיאטרים החברים בה, וכנגד דעתה החולקת של יו"ר הוועדה, עו"ד דהן, אשר סברה כי למרות המצב הפסיכוטי שבו הוא שרוי, לא נמצאה אינדיקציה מספקת למסוכנותו. יצוין כי המבקש היה מיוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי בדיון האמור שהתנהל בפני הוועדה הפסיכיאטרית, כמו גם בכל הדיונים שנערכו בפניה לאחר מכן, וכך גם בדיונים שהתנהלו בפני בית המשפט המחוזי.

3.

ביום 31.12.2013 הורה ד"ר שרף על הארכת אשפוזו הכפוי של המבקש עד ליום 6.1.2014 (להלן: הוראת האשפוז השנייה ). המבקש ערער גם על החלטה זו, ובו ביום הוועדה הפסיכיאטרית התכנסה לדיון בערעור על הוראת האשפוז השנייה, ודחתה אף אותו, על דעת כל חבריה לאחר שקבעה כי השתכנעה שעדיין נשקפת מן המבקש מסוכנות פיזית, מיידית וממשית, בעיקר כלפי אביו. בהחלטתה שניתנה ביום 7.1.2014 הורתה הוועדה הפסיכיאטרית, על דעת כל חבריה, על הארכת אשפוזו הכפוי של המבקש עד ליום 7.2.2014 מכוח סעיף 9(ב) לחוק הטיפול. החלטה זו נומקה בכך שהמבקש סובל ממחשבות שווא של רדיפה, סבור כי אף אביו רודף אותו, ו"הופך את חיי האב לבלתי נסבלים".

4.

המבקש ערער על החלטה זו של הוועדה הפסיכיאטרית לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ע"ו 31783-01-14, סגן הנשיאה א' טל ). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביום 20.1.2014, לאחר שקבע כי התקיימו במבקש התנאים הקבועים לאשפוז לפי סעיף 9(ב) לחוק הטיפול (המפנה לסעיפים 7(1) ו-(2) לחוק), קרי כי המבקש הוא חולה במחלת נפש, כי כתוצאה ממחלתו נפגם במידה ניכרת כושר השיפוט שלו וכי הוא עלול לסכן את הסובבים אותו במובן זה שהוא עלול לגרום לאביו סיכון פיזי לא מיידי וכן כי הוא גורם לאב סבל נפשי חמור המשבש את אורח החיים התקין שלו. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לנקוט בעניינו של המבקש הליך חמור פחות מאשר אשפוז כפוי בשלב זה, וכי הארכת האשפוז הכפוי בחודש נוסף היא החלטה מידתית ומוצדקת.

5.

ביום 4.2.2014 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית לדיון נוסף בעניינו של המבקש. בדיון זה השתתפו גם האח, שציין כי המבקש נקט באלימות מילולית כלפי אביהם כאשר התגורר עמו, וכן האב שציין כי הוא חושש מהמבקש וכי "הפרויקט שלו זה להרוג אותי". הוועדה הפסיכיאטרית הורתה, אף זו הפעם על דעת כל חבריה, על הארכת אשפוזו הכפוי של המבקש בחודש נוסף, עד ליום 4.3.2014, בקובעה ש"עדיין קיימת מסוכנות לא דחופה לאביו הקשיש שרק עמו ברצונו להתגורר". כן ציינה הוועדה כי המבקש מסרב לכל הצעה לעבור להתגורר בהוסטל או בדיור מוגן. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 17.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, לאחר שקבע כי המבקש עודנו מצוי במצב פסיכוטי, כי הוא נעדר תובנה ביחס למחלתו ולצורך שלו בטיפול, וכי שחרורו של המבקש מן האשפוז הכפוי עלול לפגוע באורח חייו התקין של אביו, ועל כן קמה עילת אשפוז בעניינו. בית המשפט המחוזי ציין כי אין להקל ראש בתקופה הארוכה יחסית שבה מאושפז המבקש, ואף עמד על כך שנראה כי נשקפת מן המבקש מסוכנות רק כאשר הוא נמצא בקרבתו של אביו, אך הוסיף כי מכיוון שהוא מתעקש להתגורר עם האב, ההחלטה להאריך את אשפוזו הכפוי היא מוצדקת. בהמשך לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי "על עו"ס בית החולים וגורמי הרווחה לעשות הכל כדי למצוא פתרון דיור למערער על מנת שלא יחזור להתגורר במחיצת אביו ומשכך יפוג החשש לאיומים מצד המערער כלפיו אביו ולהטרדתו", וכי על הרופאים המטפלים במבקש לשקול את האפשרות לשחררו בתנאי טיפול תרופתי כפוי, ובכפוף לתנאי שלא ישוב להתגורר עם אביו.

6.

ביום 18.2.2014 הגיש המבקש, שקודם לכן יוצג כאמור על ידי הלשכה לסיוע משפטי, בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכוחות עצמו. באותו מועד הוריתי ללשכה לסיוע משפטי להגיש התייחסות לשאלת ייצוגו של המבקש בהליך דנא. ביום 20.2.2014 הודיעה הלשכה לסיוע משפטי בתל-אביב כי החליטה לייצגו גם בו, וביום 24.2.2014 הגישה טיעונים משלימים בעניין מטעמה.

7.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שנשקפת ממנו מסוכנות, וכי הטענות לפיהן שחרורו עלול לפגוע באורח חייו התקין של אביו אינן אלא

ספקולציות. המבקש מוסיף וטוען כי התנהגותו במהלך האשפוז מלמדת כי הוא שקט ורגוע, ואף מציין בהקשר זה כי יצא לשתי חופשות מן האשפוז. המבקש טוען עוד כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית בעניינו היא חסרת תשתית עובדתית, וכי למעשה האשפוז נכפה עליו כ"פתרון דיור", ולפיכך החזקתו במחלקה סגורה מנוגדת לחוק הטיפול ואף פוגעת בזכותו החוקתית לחירות. המבקש מציין כי אמנם אחיו, שמונה כאפוטרופוס שלו, הסכים לאשפוזו, אך אין בהסכמה זו כדי להצדיק את הארכת האשפוז הכפוי מקום שבו המבקש עצמו מתנגד לכך. כן טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה כללית הנוגעת לפרשנות הנכונה שיש לתת לסעיף 7 לחוק הטיפול, וכי מכל מקום יש בנסיבותיו המיוחדות של המקרה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

8.

ביום 25.2.2013 הוריתי למשיבים להגיש את תגובתם לבקשת רשות הערעור, וזו הוגשה ביום 27.2.2014. המשיבים סבורים כי הבקשה אינה עומדת במבחנים שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, מסכימים המשיבים כי אין בהסכמת אחיו של המבקש כדי להצדיק את הארכת אשפוזו, אך מדגישים כי לעמדתו של האח ניתן משקל מזערי בלבד, אם בכלל, בהחלטתה של הוועדה הפסיכיאטרית. המשיבים מוסיפים וטוענים כי מכיוון שהמבקש מתעקש לשוב ולהתגורר עם אביו לא קיימת בשלב זה אופציה אחרת לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו מלבד אשפוזו הכפוי. המשיבים טוענים גם כי החלטת הוועדה הפסיכיאטרית נסמכה על שיקול דעתה המקצועי, ואין מקום להתערבות בהחלטתה שאינה חורגת ממתחם הסבירות.

9.

לאחר שעיינתי בטיעונים המשלימים מטעם המבקש ובתגובה להם על נספחיהם, החלטתי, לא בלב קל, שאין מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה, בכפוף לאמור להלן.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית הדרושה להכרעה וחורגת מעניינם של הצדדים או כאשר קיים חשש לעיוות דין חמור המחייב את התערבותו של בית משפט זה (ראו : ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ ,

פ''ד לו (3) 123 (1982)). הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה כללית כאמור. למרות זאת, ונוכח רגישותה האנושית המיוחדת של הסוגיה, המשכתי ובחנתי בקפידה את טיעוני המבקש ואת הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, אך גם לאחר שעשיתי כן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו אף לגופם של דברים.

10.

סעיף 10(ד) לחוק הטיפול מסמיך ועדה פסיכאטרית להאריך את תוקפה של הוראת אשפוז כפוי, מקום בו נתמלאו תנאיו של סעיף 9 לחוק. סעיף 9(ב) לחוק הטיפול מאפשר (תוך הפניה להוראות סעיף 7 לחוק) להורות על אשפוז כפוי של אדם הסובל ממחלת נפש שכתוצאה ממנה נפגמו במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, וכן שנתקיימו בו אחת מכמה חלופות, אשר הרלוונטית שביניהן לענייננו היא כי האדם הסובל ממחלת נפש "גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו".

11.

עיון בפרוטוקולים של הוועדה הפסיכיאטרית מלמד כי המבקש שב ומציין כי מתנהל נגדו "פרויקט" המופעל בידי גורמים שונים (ביניהם ניאו-נאצים) על מנת לגרום לו ל"בצע עבירה", וכי אף אביו נמנה עם רודפיו. המבקש גם מכחיש כי הוא סובל ממחלת נפש. אם כן, נראה כי הונחה תשתית עובדתית לכך שהמבקש סובל ממחלת נפש, וכי כושר שיפוטו וכושר בקרת המציאות שלו נפגמו כתוצאה ממנה בצורה ניכרת. אולם, כאמור, קיומם של מחלת נפש ושל פגימה בכושר השיפוט או בקרת המציאות כתוצאה ממנה הם תנאים נדרשים אך לא מספיקים על מנת שניתן יהיה להורות על אשפוזו הכפוי של אדם. האם הוכח כי המבקש גורם סבל נפשי לזולתו ובכך פוגע בקיום אורח החיים התקין שלו? למרבית הצער, אף התשובה לשאלה זו היא חיובית. אביו הקשיש של המבקש, שעמו הוא התגורר עד לאשפוזו ועמו הוא דורש לחזור ולהתגורר, סיפר כי המגורים עם המבקש שיבשו את אורח חייו, וכי הוא חושש מפניו. הוועדה הפסיכיאטרית ובית המשפט המחוזי סמכו את ידיהם על דבריו של האב ובהתאם לכך נקבע כי מן המבקש נשקפת מסוכנות, ולא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו.

12.

אם כן, דין הבקשה להידחות. עם זאת, לצד דחיית הבקשה יש להניח שישנן שאלות אשר עדיין צפויות לחזור ולהתעורר בעניינו של המבקש בעתיד. אכן, בעת הזו, נמצאות בפני אך ההחלטות העדכניות בעניינו בכל הנוגע לאשפוזו הנוכחי שההוראה אשר ניתנה לגביו עתידה לפקוע ביום 4.3.2014. אולם, אין ספק שבקרוב תתקבל החלטה עדכנית בעניינו – לכאן או לכאן. אין בידי להתייחס כמובן להחלטה זו, שטרם התקבלה. עם זאת, חשוב לציין, וזאת במישור העקרוני בלבד, כי כל החלטה שתתקבל תצטרך להביא בחשבון גם את ייחודו של המקרה – העובדה שהרופאים המטפלים במבקש סבורים כי המסוכנות הנשקפת ממנו נוגעת אך ורק לסכנה כי ישבש את חייו של אביו אם ישוב ויתגורר איתו, להבדיל ממסוכנות הנוגעת לשלום הציבור כולו. מובן כי על ההחלטה שתתקבל חולש העיקרון המחייב שאשפוז בכפייה ישמש מוצא אחרון בלבד, כאשר לא ניתן להשיג את מטרת האשפוז על-ידי אמצעי אחר שפגיעתו בחירותו של האדם המתמודד עם מחלת הנפש הינה פחותה (ראו למשל: רע"א 3527/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 20 (29.5.2013)). בהקשר זה, יש חשיבות גם לשאלת הימצאותה של חלופת דיור עבור המבקש. בהחלטות שהתקבלו צוין כי המבקש דחה את האפשרות של מגורים מחוץ לביתו של אביו. אולם, עובדה זו אינה צריכה לרפות את ידיהם של העוסקים במלאכה. כפי שקבע גם בית המשפט קמא, יש לצפות שרשויות הרווחה יפעלו באופן נמרץ, בשיתוף עם האח, המשמש כאמור כאפוטרופוס של המבקש, על מנת לנסות ולמצוא עבורו מקום מגורים שאליו יוכל להשתחרר מבלי שהדבר ישבש את חייו של אביו ועל מנת להציע למבקש חלופה קונקרטית כזו, ויש לקוות כי המבקש עצמו ישתף פעולה עם מהלך זה (להתחשבות בקיומה של חלופת דיור במסגרת החלטה על הארכת אשפוז כפוי, ראו למשל: רע"א 1704/12 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, בפסקה 17 (18.3.2012)).

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית, בכפוף לאמור בפסקה 12 לעיל. פרקליטות המדינה תמציא העתק של החלטתי זו לידי מנכ"ל משרד הרווחה ולידי ראש אגף הרווחה בעיר נתניה, ותבהיר להם את חשיבות הירתמותן של רשויות הרווחה לפתרון הקושי המתעורר במקרה דנן. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.