רע"א 1704/12 פלוני נ. הועדה הפסיכיאטרית המחוזית ואח

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (סגן הנשיאה השופט ש' ברלינר ) מיום 29.1.2012 בע"ו 33116-01-12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית בבית החולים טירת הכרמל (להלן: הועדה המחוזית ) מיום 10.1.2012, בה הוחלט להאריך את אשפוזו הכפוי של המבקש בשלושה חודשים נוספים.

רקע עובדתי, החלטת הועדה המחוזית ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.

המבקש הינו גבר בן 45 (יליד 1967), אשר סובל מזה שנים מסכיזופרניה פרנואידית ואשר בעברו למעלה מעשרה אשפוזים קודמים בכפייה. תחילתו של האשפוז הנוכחי ביום 10.12.2010 (מועד הוצאת הוראת האשפוז) והוא הוארך לאחר מכן על ידי הפסיכיאטר המחוזי ועל ידי הועדה המחוזית בהתאם לסמכותם בסעיף 10 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: חוק הטיפול בחולי נפש או החוק ). בהחלטתה מיום 10.1.2012 האריכה הועדה המחוזית את האשפוז הכפוי של המבקש לתקופה של שלושה חודשים נוספים, עד ליום 10.4.2012. כאמור לעיל, ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 29.1.2012. מכאן הבקשה שלפני.

2.

למען שלמות התמונה וכבר בראשית הדברים יצויין כי לא מדובר בפעם הראשונה בה מערער המבקש על החלטות הועדה המחוזית בנוגע לאשפוזו הכפוי. בית המשפט המחוזי ציין בראשית פסק דינו (בסעיף 3 לפסק הדין) כי שלושה ערעורים שונים שהגיש המבקש במהלך שנת 2011 על המשך אשפוזו הכפוי נדחו, מחמת מצבו הפסיכוטי והצורך להמשיך לאשפזו בכפייה על מנת לטפל במצבו הנפשי וכן על מנת לטפל במחלת הסכרת ממנה הוא סובל. גם בבית משפט זה ניתנו בעבר שתי החלטות בנוגע לבקשות רשות ערעור שהגיש המבקש על ערעורים שנדחו בבית המשפט המחוזי [ראו החלטתו השופט ח' מלצר

בבר"ם 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 24.12.2009) והחלטתו של השופט ע' פוגלמן

ברע"א 5069/11 פלוני נ' מדינת ישראל/בי"ח טירה (לא פורסם, 24.7.2011)].

3.

על מנת להאריך את האשפוז הכפוי, פנה מנהל המחלקה בבית החולים (להלן: המנהל ) לועדה המחוזית, בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק, ופירט את הנימוקים להארכת האשפוז הכפוי (להלן: טופס ההפניה ). בטופס ההפניה פורטו עברו הפסיכיאטרי של המבקש, מצבו הנפשי בהווה, הטיפול התרופתי שניתן למבקש, המסוכנות העצמית והמסוכנות לאחרים, יעדי אלימות אפשריים ועמדת המשפחה. אמנע במסגרת הנוכחית מלפרט יתר על המידה, על מנת לשמור על פרטיותו של המבקש, ואסתפק בהבאת תמצית הדברים:

א.

עברו הפסיכיאטרי של המבקש, כפי שעולה מטופס ההפניה, כולל אשפוזים חוזרים משנת 2001 ועד היום, על רקע מצבים פסיכוטיים חריפים, בהם סיכן את עצמו ואת הסובבים אותו. מטופס ההפניה עולה שישנו דפוס חוזר לפיו המבקש מאושפז בכפייה לתקופה מסוימת, במהלכה הוא מטופל ומיוצב תרופתית וכתוצאה מכך משוחרר מהאשפוז. עם שחרורו, מפסיק המבקש ליטול תרופותיו ומתדרדר שוב למצב פסיכוטי פעיל המאופיין באלימות פיזית כלפי הסובבים אותו (לרבות ניסיונות הצתה חוזרים ונשנים ואיומים לפגוע בבני משפחתו). בעקבות זאת, הוא מאושפז שוב, וחוזר חלילה (ובלשונו של השופט ע' פוגלמן בהחלטתו בעניינו של המבקש ברע"א 5069/11 – "מעגל קסמים מצער"). מטופס ההפניה עולה עוד כי לאחר שניכרה יציבות במצבו הנפשי של המבקש, הוא הועבר בשלב מסוים לסטטוס אשפוז יום. אלא שהמבקש לא חזר מהחופשות, הפסיק ליטול תרופותיו, הסתגר בביתו והזניח עצמו, ושוב חלה נסיגה דרסטית במצבו הנפשי והגופני. משנכשלו ניסיונות בני המשפחה והגורמים המטפלים לשכנע את המבקש לחזור בכוחות עצמו, הוצאה הוראת אשפוז ושוב טופל תרופתית עד לייצוב מצבו.

ב.

בנוגע למצבו הנפשי של המבקש בהווה נאמר בטופס ההפניה כי קיים שיפור במצבו הנפשי של המבקש וכי ניתנו לו שתי חופשות בליווי אחיו למספר שעות. יחד עם זאת, נאמר כי מחשבות השווא והזיות השמיעה ממשיכות להתקיים, ובין היתר כי המבקש סבור שאינו חולה במחלת הסכרת כלל ומסביר את רמות הסוכר הגבוהות בדמו בהסברים שונים המנותקים מהמציאות והקשורים בקשר ישיר למחשבות השווא מהן הוא סובל. עוד נאמר בטופס ההפניה כי לא ניתן לתת למבקש לצאת לחופשות ארוכות ללינה בבית, מכיוון שהוא עלול להפסיק את הטיפול התרופתי. בנקודה זו מן הראוי לציין כי הטיפול התרופתי שניתן למבקש כולל מספר תרופות פסיכיאטריות, כשכל אחת מהן יש ליטול מספר פעמים ביום, וגם טיפול תרופתי יומי במחלת הסכרת ממנה הוא סובל. המסוכנות העצמית של המבקש הוגדרה בטופס ההפניה כ"גבוהה" מאחר שהמבקש מפסיק את טיפולו התרופתי ולא מגיע למעקב אחרי שחרור לחופשות וכך בכל פעם מתחיל טיפולו התרופתי מחדש. כמו כן, נאמר כי קיים יעד אלימות אפשרי מכיוון שהפסקת הטיפול התרופתי (הן הפסיכיאטרי והן למחלת הסכרת) עלולה לסכן את המבקש ואת סביבתו. בטופס ההפניה מצוינת גם עמדת משפחתו של המבקש אשר תומכת באשפוזו ומודעת למסוכנות שעלולה להיגרם לבריאותו ולסובבים אותו אם ישוחרר.

ג.

לאחר כל אלה נאמר במסגרת הדיון והסיכום בטופס ההפניה כי מצבו הנפשי "יחסית מוסיף ומשתפר", כי המבקש קוּדם לחופשות קצרות בביתו בליווי אחיו וכי מדובר בחופשות קצרות למשך 24 שעות לכל היותר, מחשש להפסקת הטיפול התרופתי ולנסיגה משמעותית. צויין כי העובדה שהמבקש מקבל חופשות קצרות אין פירושה שהוא יכול לעמוד בתוכנית טיפול עצמאית ולחיות לבדו בשכירות כרצונו, וכי למרות השיפור במצבו המבקש עדיין אינו יציב. לבסוף צויין כי המסקנה של המנהל הינה שיש לשלב את המבקש במסגרת הוסטל כוללנית שמתאימה למצבו הנפשי, כך שניתן יהיה להחזיק את המבקש ברמיסיה ארוכת טווח, ללא אשפוזים ונסיגות, אך המבקש מתנגד למסגרת כזו בשלב זה. נאמר כי בני משפחתו מנסים לשכנעו להשתלב במסגרת הוסטל, וככל שניסיונות השכנוע יצלחו ניתן יהיה לשלבו במסגרת זו בעתיד.

4.

ביום 10.1.2012 התקיים דיון בפני הועדה המחוזית, בו ניתנה למבקש אפשרות להשמיע עמדתו ונשמעו גם טיעוני בא כוחו. בתום הדיון קבעה הועדה כי קיימת מסוכנות עצמית ומסוכנות לסביבה ברמה בינונית, והחליטה על הארכת אשפוזו הכפוי של המבקש לתקופה של שלושה חודשים עד ליום 10.4.2012, בהתאם לסעיף 10(ג)(2) לחוק. הועדה נימקה את החלטתה בדבר הארכת האשפוז הכפוי כך:

"אצל המטופל אובחן שיפור ובעקבותיו הקלו על תנאי אשפוזו. עם זאת העולם הבדיוני-הזייתי קיים ותופס תפקיד ניכר בדרך חשיבתו ובפעולתו. ממשיך לדבר על "קלאודיה האלוהים" [ו]משוחח איתה באופן קבוע, "המציא" תחתונים העוזרים לשב"כ לגלות פדופילים ורוצחים באמצעות GPS . בעצם בתכני החשיבה לא חל שום שינוי ותכנים אלה משפיעים על התנהגותו הלא צפויה. שחרורו כרגע עשוי לסכן את עצמו ואחרים. עדיין זקוק למסגרת תומכת ומגינה. אנו משאירים את הסטטוס על כנו ומאריכים את האשפוז הכפוי למשך 3 חודשים נוספים".

5.

המבקש ערער על החלטת הועדה המחוזית לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון שמע בית המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים ואת עמדת בני משפחתו של המבקש (אמו ואחיו המשמש כאפוטרופוס על גופו ורכושו של המבקש). בהחלטתו מיום 29.1.2012 ציין בית המשפט כי "לבני המשפחה רצון טוב ונכונות לעזור למערער [המבקש], אך התמונה הכוללת מראה שהמשפחה כולה, יחד עם המערער [המבקש], נקלעת למצבים קשים ביותר כאשר שהותו מחוץ לבית החולים מתארכת. אז הוא מפסיק מיד את הטיפול ואת לקיחת התרופות, נקלע למצב נפשי קשה ונעשה מסוכן לעצמו באשר לסכרת וגם לאחרים (ר' מקרה שבו גרם לשריפת הדירה בה התגוררה המשפחה)".

בית המשפט ציין כי באת כוח המבקש הפנתה את עיקר טענותיה כנגד הסיפא של החלטת הועדה בה נאמר כי המבקש זקוק למסגרת תומכת ומגנה אשר יכולה לבוא לידי ביטוי בשהות בהוסטל, אך מסגרת כזו אינה בנמצא עבורו ואין הצדקה לכפות עליו אשפוז בגין כישלון המערכת לספק לו את המסגרת הנדרשת מחוץ לבית החולים. בהתייחסו לנקודה זו קבע בית המשפט כי "יש להצטער על כך שהמערכות התומכות בחולי הנפש מחוץ למסגרת האשפוז אינן בנמצא או אינן ברות השגה במקרים רבים...יחד עם זה, לצורך החלטה באשר להמשך האשפוז עליי לשקול את המציאות כפי שהיא". בית המשפט קבע כי לגבי המערער המצב ברור, כאשר כל שחרור מאשפוז מוביל להתדרדרות והחמרה במחלה ולמסוכנות לעצמו ולסביבה. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר במסוכנות הנגרמת מחמת המחלה והמצדיקה את המשך האשפוז יש לבחון אותה "על רקע מכלול הנתונים של החולה, עברו והתפתחות ומצב מחלתו. מכך אנו מסיקים את אשר צפוי לקרות עימו אם ישוחרר". בית המשפט ציין כי החוק קובע שאשפוז בכפייה מוצדק כאשר המבקש עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי או לא מיידי, כל עוד קיים קשר ברור וממשי של וודאות קרובה כי סמוך מאד לשחרורו מהאשפוז "יחזור ויתממש הגלגל החוזר".

בית המשפט קבע כי הסיכון הקיים בחולה לאחר השחרור, מוגבר בהעדר מסגרת תומכת, מטפלת ומגינה, מחוץ לבית החולים. בית המשפט מצא לנכון לציין כי "החולה אינו אשם בכך שהמסגרות הכלליות או הסידורים הספציפיים לגביו לא התממשו או אינם ברי יישום..." אך גם הבהיר כי "הכישלון בהשתלבות המערער במסגרת חוץ אשפוזית נובע גם מסירובו שלו או חוסר יכולתו במצבו הנוכחי להשתלב במסגרת כזאת, ולא רק מהיעדר מסגרת חיצונית זמינה". לפיכך, קבע בית המשפט כי במצבו הנוכחי של המבקש, אין מנוס מהמשך האשפוז ודחה את הערעור.

טענות הצדדים

6.

המבקש, המיוצג על ידי הסיוע המשפטי, הגיש את הבקשה שלפני, שהוכתרה בכותרת "דחופה", רק ביום 27.2.2012, בחלוף חודש ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי החוק קובע רשימה סגורה של עילות שבהתקיימן ניתן לשלול את חירותו של אדם ולאשפזו בכפייה, וכי אף אחת מהעילות האמורות אינה מתקיימת בעניינו; כי הדיבור אודות חשש להפסקת הטיפול התרופתי או להתדרדרות במצבו של המבקש ובדבר החשש לסכנה לעצמו ולאחרים בעתיד הינו דיבור "סתמי" שאינו עומד בתנאי הקבועים בחוק לשלילת חירותו המתמשכת של המבקש; כי בבואה של הועדה להאריך את אשפוזו הכפוי של אדם חובה עליה לבחון מחדש את ההצדקה והצורך בהמשך הפגיעה החמורה בחירותו; כי הועדה נדרשת לפרט את נימוקיה בדבר נחיצות המשך האשפוז הכפוי, לאור לשון סעיף 10(ד) לחוק בדבר "שכנוע"; וכי הביקורת השיפוטית על החלטת הועדה חייבת להחמיר עימה "ולדקדק על קוצו של יוד".

לטענת המבקש, החשש שהביע הועדה הוא "חשש ספקולטיבי" שאינו מבוסס על ראיות ואינו עובר את מבחן הוודאות הקרובה. המבקש טוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מאפשרת להאריך את אשפוזו הכפוי של אדם בשל עבר רחוק ו"גלגל חוזר", מבלי שנדרשת בדיקה ספציפית ומפורשת לכל מקרה לגופו. בנוסף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה כשהתעלם מטענת המבקש בדבר היעדר קיומה של חלופת אשפוז, כאשר לטענתו משמעות הארכת האשפוז הכפוי בנסיבות העניין הינה הלכה למעשה ענישת המבקש אך ורק עקב היעדר חלופת אשפוז, תוך פגיעה בלתי מידתית בזכותו החוקתית לחירות. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי ישנה הצדקה ליתן רשות ערעור, כיוון שמדובר במקרה חריג המעורר סוגיה בעלת חשיבות ציבורית ועקרונית.

7.

בהתאם להחלטתי מיום 1.3.2012 התבקשה המשיבה להגיש תשובה לבקשה ולהתייחס לטענת המבקש כי ניתן לשלבו במסגרת טיפולית מחוץ לבית החולים חלף המשך האשפוז הכפוי. בשים לב למָאטריה בה עסקינן, התבקשה תשובת המשיבה עד ליום 13.3.2012.

8.

בתשובתה טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף. בפתח התשובה מציינת המשיבה כי החלטות האשפוז השונות בעניינו של המבקש ניתנו כולן מתוך חשש לשלומו של המבקש ומתוך חשש לפגיעה בזולת. עוד צויין כי במהלך תקופת האשפוז האחרונה נעשה ניסיון לקדם את המבקש והוא הועבר לסטטוס של אשפוז יום (ללא לינה בבית החולים). אלא שכתוצאה מכך חלה שוב נסיגה דרמטית במצבו הנפשי והמבקש הפסיק שוב ליטול את תרופותיו, וכתוצאה מכך נדרשה הוראת אשפוז נוספת.

באשר למצבו הנפשי כיום, מציינת המשיבה כי חל שיפור מסוים, שבעקבותיו הוקלו במעט תנאי האשפוז (המבקש זוכה לחופשות קצרות, בהשגחה צמודה של בני המשפחה). עם זאת, כפי שצויין בטופס ההפניה המבקש ממשיך לטעון כי כלל אינו חולה במחלת נפש והעולם הבדיוני-הזייתי ממשיך לתפוס תפקיד ניכר במחשבתו ובהתנהגותו של המבקש. לפיכך, המליצו הרופאים המטפלים במבקש להאריך את האשפוז הכפוי בשלושה חודשים נוספים, מן הטעם שכל מסגרת אחרת תיצור סיכון למבקש ולסביבתו. כמו כן, המליצו הרופאים המטפלים כי בטווח ארוך המסגרת המתאימה למבקש תהיה מסגרת הוסטל כוללנית, אך בשלב זה המבקש מתנגד למסגרת כזו ודורש לחיות באופן עצמאי בדירה שכורה.

לטענת המשיבה, חוק הטיפול בחולי נפש אשר קובע את ההוראות המסדירות את נושא האשפוז הכפוי עורך את האיזון המתבקש בין זכותו של החולה לחירות ולכבוד לבין מסוכנותו של החולה לעצמו ולסביבה. במסגרת החוק נדרשים הגורמים המקצועיים (הפסיכיאטר המחוזי, הועדה המחוזית) להשתכנע כי קיימת מסוכנות של אדם לעצמו או לסביבתו. המשיבה טוענת שאין לקבל את טענת המבקש כי הסתמכותה של הועדה על אירועי העבר, בבואה לבחון אם מתקיימת מסוכנות של אדם לעצמו או לסביבתו, הינה ספקולציה לא מבוססת. בנקודה זו מסתמכת המשיבה על החלטתי ברע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 12.1.2011) וטוענת כי ניתן ללמוד רבות ממאורעות העבר גם על המסוכנות ביחס לעתיד, תוך שקלול כל הנתונים הנוגעים לתהליך הטיפולי ולגורמי הסיכון שמלווים את החולה, וכי לא מדובר בספקולציה אלא בהערכה מקצועית. לפיכך, טוענת המשיבה, אין בעניין זה שום שאלה משפטית מיוחדת שדורשת הכרעה ושמצדיקה רשות ערעור – הועדה ובית המשפט המחוזי השתכנעו, על בסיס עברו של החולה ועל בסיס מצבו בהווה, בדבר מסוכנותו של המבקש לעצמו ולסביבתו והשתכנעו שאין פתרון חלופי שמאיין את המסוכנות. למעלה מן הצורך טוענת המשיבה שעל אף שהחלטות הועדה ובית המשפט המחוזי התבססו על חלופת המסוכנות שבחוק, ניתן היה לבסס את ההחלטות על חלופות אחרות הקבועות בחוק, כגון מקרים בהם יכולתו של החולה לדאוג לצרכיו הבסיסיים פגומה בצורה קשה; הוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו; והוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש.

בנוגע לטענת המבקש כי קיימת חלופה לאשפוז כפוי, המשיבה טוענת כי בשלב זה לא מתקיימת חלופה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש לעצמו ולסביבתו. המשיבה אינה חולקת על כך שבפסיקה נקבע שגם במקום בו התקיימו התנאים הקבועים בחוק בנוגע לאשפוז כפוי יש לבחון אם קיימת חלופת אשפוז שתפגע פחות בזכויות החולה, אך תוכל לתת מענה ראוי למסוכנותו. עם זאת, מקום בו החלופות לאשפוז כפוי אינן מונעות את המסוכנות לחולה ולסביבה, אין מנוס מנקיטה בצעד הדרסטי של אשפוז כפוי. המשיבה מציינת כי מסגרת של הוסטל מתאימה רק למי שמעוניין בה ומשתף פעולה איתה, ואילו המבקש מתנגד לחלופה זו ומתעקש כי ברצונו לגור באופן עצמאי בדירה שכורה. גם האפשרות שהמבקש יתגורר עם אמו או אחיו אינה מאיינת את המסוכנות, מכיוון שבני משפחתו עובדים במהלך שעות היום ונדרשת השגחה על המבקש בכל עת. בנסיבות אלה, לטענת המשיבה, אין מסגרת חלופית לאשפוז כפוי אשר מסוגלת לתת מענה ראוי הן לצרכיו של המבקש בקבלת טיפול תרופתי יום יומי ושוטף, גם בניגוד לרצונו, ובד בבד לאיין את המסוכנות לעצמו ולסביבתו. טוענת המשיבה כי ככל שיימשך השיפור במצבו של המבקש, ניתן יהיה בהדרגה להמשיך ולהקל עליו, כפי שנעשה עד כה, אולם התהליך צריך להיות הדרגתי. במענה לטענת המבקש כי המשך אשפוזו הכפוי נובע אך ורק מהיעדר מקומות בהוסטלים הקיימים, טוענת המשיבה כי הבעיה איננה בזמינות המקומות בהוסטלים אלא בהתאמת המבקש למסגרת ההוסטל ובסירובו להשתלב בה. המשיבה חותמת את תשובתה בתקווה שיחול שיפור משמעותי במצבו של המבקש, כך שבהדרגה ניתן יהיה להקל על תנאי אשפוזו ולשלבו בבוא העת במסגרת של הוסטל ובמסגרות שיקומיות אחרות שמטרתן לשלב חולי נפש בקהילה.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, השאלות המשפטיות העולות בבקשה הן שאלות עקרוניות, אולם אינני סבור שיש מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות המקרה הנוכחי. החלטת הועדה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מעוגנים בעובדות הספציפיות של המקרה הנוכחי, מנומקים ובהירים ומובילים לתוצאה שקולה וסבירה בנסיבות העניין, ואינני סבור שיש מקום להתערבותו של בית משפט זה. אפרט טעמיי.

10.

אקדים ואומר כי המָאטריה בה אנו עוסקים הינה רגישה וקשה. חולי הנפש משתייכים לקבוצה חלשה ביותר שזקוקה להגנה ולתמיכה, ועל בית המשפט מוטל התפקיד לפקח על פעולות הרשויות המקצועיות, ובמיוחד בכל הנוגע לאשפוז כפוי. בבואו של בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות הגורמים המקצועיים בנוגע לאשפוז חולי נפש על השופט לזכור בכל עת כי:

"אשפוזו של אדם בבית-חולים לחולי נפש קשה ומר הוא למאושפז ולבני משפחתו, ומשנעשה האשפוז שלא מרצונו של המאושפז, יש בו משום אחת הצורות החמורות והמדכאות של שלילת חירותו של האדם " [דברי השופט (כתוארו אז) מ' אלון בב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 332, 336 (1980) (ההדגשה אינה במקור – י.ד.)].

11 .

הדילמות בפניהן עומד בית המשפט בבואו להכריע בסוגיות שונות הנוגעות לטיפול בחולי נפש ובנוגע לאשפוזם הן דילמות קשות, סוגיות המצויות בליבת המשפט – בנקודת ההצטלבות (או שמא ההתנגשות) בין חירותו הבסיסית של אדם לבין היותו חלק מחברה; בין זכויותיו הבסיסיות של כל אדם, לרבות חולה הנפש, לכבוד ולחירות, לבין זכותם של הסובבים אותו להגנה מפני אדם שמחלת הנפש הופכת אותו לעיתים למסוכן לעצמו ולסביבתו. היטיב לתאר זאת הנשיא א' ברק ברע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – תל אביב , פ"ד נב(1) 697, 707 (1998), בציינו:

"חולה הנפש מעמיד את המשפט והחברה בפני דילמות קשות. מן העבר האחד ניצב חולה הנפש. זכותו היא כזכותו של כל האדם. כבודו שלו הוא ככבודו של כל אדם אחר. פגיעה בחירותו כמוה כפגיעה בחירותו של כל אדם אחר. אדם אינו מאבד את זכותו לכבוד ולחירות אם הוא חולה נפש. אשפוז כפוי פוגע בחירות; אשפוז כפוי פוגע בדימוי העצמי; בחברתנו הוא מטיל סטיגמה בחולה... מן העבר השני, קיים הרצון לטפל בחולה ובנזקק. חולה הנפש אינו יכול להגן על עצמו. לעתים קרובות הוא מתקשה להביע את עצמו. החברה צריכה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד שיקול שלישי, והוא השיקול של שלום הציבור. חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של החברה המאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי נפש העלולים לסכנה... אמור לי כיצד מטפלת חברה בחולי הנפש שלה ואומר לך מהי מידת מחויבותה של אותה חברה לזכויות הפרט ולשלום הציבור " (ההדגשה אינה במקור – י.ד.).

12 .

עניינה של הבקשה שלפני בסמכות הועדה המחוזית להאריך מעת לעת אשפוז כפוי של חולה נפש, סמכות הקבועה בסעיף 10 לחוק [לדיון רחב בסמכויות השיפוטיות של ועדות פסיכיאטריות מחוזיות, אשר חורג מגבולותיה של הבקשה הנוכחית, ראו: שמואל וולפמן, טלי שקד, מרדכי מרק "סמכויות שיפוטיות של ועדות פסיכיאטריות מחוזיות מכוח החוק לטיפול בחולי נפש" עלי משפט ט 597 (2011)]. על פי סעיף 10(ד) לחוק הועדה המחוזית לא תאריך את תקופת האשפוז אלא אם כן שוכנעה , על פי הבקשה המנומקת שבפניה, כי מתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9 לחוק. סעיף 9 לחוק קובע שתי קבוצות תנאים חלופיות, תוך הפניה להוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק, הנבדלות במידת הדחיפות שבהן (ראו פירוט בסעיף 7 בהחלטתי ברע"א 9716/10 שהוזכרה לעיל). במסגרת הבקשה הנוכחית אין צורך לדון בכל התנאים הקבועים בסעיפים אלו, מכיוון שהחלטת הועדה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי (וכפועל יוצא טענותיו של המבקש), מתמקדים בעילת המסוכנות הנשקפת מהמבקש לעצמו ולסביבתו, עילה הקבועה בסעיף 6(א)(2) ובסעיף 7(2)(א) לחוק. כאמור, טענתו העיקרית של המבקש הינה כי הועדה אינה יכולה להסתפק בדיבור "סתמי" אודות החשש למסוכנות של המבקש לעצמו ולאחרים בעתיד או חשש להפסקת הטיפול התרופתי בעתיד. המבקש טוען כי החשש המדובר הוא חשש "ספקולטיבי" וכי משמעות החלטת הועדה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הינה כי אפשר להאריך אשפוזו הכפוי של אדם אך ורק בשל עברו ובשל טענת "גלגל חוזר".

13.

טענה דומה בדבר האלמנט "הספקולטיבי" שבהערכת הגורמים הרפואיים והועדה המחוזית נטענה בעניין רע"א 9716/10 שהוזכר לעיל. גם שם נטען כי אין לתת משקל, או למצער יש לתת משקל מועט, לעברו של החולה המאושפז ולאירועים האלימים שהתרחשו בעבר, וכי הערכת רופאיו המטפלים כי נשקף ממנו סיכון בעתיד ככל שישוחרר מהווה "ספקולציה". טענות אלו נדחו על ידי שם וציינתי כי:

"שאלת מסוכנתו העתידית של אדם עניינה בהערכת הסיכון העתידי הנשקף ממנו והיא אינה בגדר מדע מדויק. על מה איפוא תתבסס הערכה כאמור? השכל הישר מחייב כי הערכה זו תעשה על בסיס מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו, ולגורמי הסיכון המלווים אותו אף היום ובמיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז . עמדת הרופאים המטפלים המוצגת לפני הוועדה צריך שתתבסס על נתונים אלו ועל ניסיונם המקצועי. ככל שהיא מתבססת על נתונים כאמור היא אינה בגדר ספקולציה אלא בגדר הערכה מקצועית. דברים אלו נכונים אף באשר לקביעת הוועדה המחוזית אודות המסוכנות של אדם שעניינו נדון לפניה. על הוועדה להפעיל שיקול דעת עצמאי הבוחן מן הפן המקצועי את ההערכה שניתנה על ידי הגורמים המטפלים, וזאת בין היתר על בסיס ניסיונם המקצועי של שניים מחברי הוועדה שהם פסיכיאטרים... אדגיש כי העובדה שמצבו של המבקש השתפר, ועל כך דומה כי יש הסכמה בין המבקש לבין הרופאים המטפלים, מהווה נתון חשוב בבחינת מסוכנותו אך לא בהכרח נתון מכריע " (פסקה 8 להחלטתי שם, ההדגשות אינן במקור – י.ד.).

14.

כך גם בעניין דנן. הגורמים המטפלים בבית החולים הבהירו בפירוט רב, במסגרת טופס ההפניה לועדה המחוזית, את מערכת העובדות הנחוצות לצורך בחינת הארכת אשפוזו הכפוי של המבקש. אכן, נתון מרכזי שהובא בחשבון על ידי הגורמים המטפלים ועל ידי הועדה המחוזית הינו הדפוס החוזר של המבקש בעבר בכל פעם שניתנו לו הקלות בתנאי האשפוז (כגון חופשות או אשפוז יום). כפי שפירטתי לעיל, בכל פעם שהמבקש שוחרר מאשפוז הוא הפסיק ליטול את תרופותיו ומצבו הגופני והנפשי התדרדר במהירות, תוך מסוכנות ברורה לעצמו ולסביבתו. סבורני כי מאחר שמדובר בדפוס חוזר ולא באירוע חד פעמי מהעבר, מדובר בנתון לגיטימי ומהותי שעל הועדה המחוזית לשקול במסגרת החלטתה. ודוק: ככל שנתון זה היה הנתון היחיד שהועדה הייתה בוחנת במסגרת שיקוליה, ייתכן (ואינני קובע מסמרות בעניין זה) שהיה מקום לקבוע כי הועדה לא שקלה את כל השיקולים שעליה לשקול בנסיבות העניין. אולם לא כך עשתה הועדה במקרה הנוכחי. הועדה שקלה במפורש גם את מצבו הנוכחי של המבקש, כאשר היא מציינת מחד את השיפור ההדרגתי שחל במצבו (שיפור שבגינו ניתנו למבקש הקלות מסוימות בתנאי האשפוז כגון חופשות קצרות בהשגחת בני משפחה) ומאידך את היעדר השינוי בתכני החשיבה הנטועים בעולם הבדיוני-הזייתי. הועדה ציינה כי במועד זה לא ניתן לשחרר את המבקש מאשפוז כפוי מכיוון שאין חלופה ראויה שתאיין את המסוכנות הנשקפת מהמבקש בעת שהוא מפסיק ליטול את תרופותיו. הועדה לא הסתפקה בכך והמליצה על שילובו של המבקש בעתיד במסגרת הוסטל כוללת, אך ציינה כי שילובו במסגרת זו מצריך שיתוף פעולה והסכמה מצידו של המבקש, אשר בשלב זה מתנגד להשתלב במסגרת כזו ומתעקש על שחרורו מהאשפוז. לאור האמור לעיל, אינני סבור שבנסיבות העניין נימוקי הועדה הם "סתמיים" או "ספקולטיביים". כמו כן, אינני סבור שהחלטת הועדה מבוססת כולה על נימוקי העבר ועל נימוק "הגלגל החוזר". נימוקי הועדה כוללים התייחסות למצבו הנוכחי תוך הסתמכות על ניסיון העבר הפרטני בעניינו של המבקש. על בסיס הדפוס החוזר מעברו של המבקש, בשילוב עם ההווה, שיש בו שיפור אך עדיין לא שיפור מספיק, ניתנה הערכה מקצועית רפואית של הועדה. בנסיבות אלה אינני סבור שיש מקום להתערב בהמלצת הועדה.

15.

סבורני כי יש לדחות גם את טענתו השנייה של המבקש, לפיה שגה בית המשפט המחוזי כשהתעלם מטענת המבקש בדבר היעדר קיומה של חלופת אשפוז, כאשר לטענתו משמעות הארכת האשפוז הכפוי בנסיבות העניין הינה הלכה למעשה ענישת המבקש אך ורק עקב היעדר חלופת אשפוז. כאמור, בית המשפט המחוזי ציין כי יש להצטער על כך שאין בנמצא מסגרת אשפוז חלופית שתתאים למבקש וכי המבקש אינו אשם בכך, אולם יש לשקול את המציאות כפי שהיא. מנגד ציין בית המשפט כי "הכישלון בהשתלבות המערער במסגרת חוץ אשפוזית נובע גם מסירובו שלו או חוסר יכולתו במצבו הנוכחי להשתלב במסגרת כזאת, ולא רק מהיעדר מסגרת חיצונית זמינה". כפי שציינתי לעיל, במסגרת החלטתי מיום 1.3.2012 הוריתי למשיבה להגיש תשובה לבקשה ולהתייחס לטענת המבקש כי ניתן לשלבו במסגרת טיפול חלופית, שפגיעתה בחירותו הינה פחותה.

16.

אין חולק כי הועדה המחוזית, בבואה לעשות שימוש בסמכותה להאריך אשפוזו הכפוי של אדם, נדרשת לשקול האם קיימת חלופה אחרת שעשויה להתאים לחולה אשר פגיעתה בחירותו ובכבודו תהיה מידתית יותר מאשר אשפוז כפוי (למשל אשפוז יום או טיפול מרפאתי כפוי או שהות במוסד טיפולי ושיקומי אחר) [השוו לאמור בסעיף 9 להחלטתי ברע"א 9716/10, ולהחלטת השופט א' רובינשטיין ברע"א 546/10 פלוני נ' בית החולים "שערי מנשה" (לא פורסם, 18.2.2010)]. חובה זו נובעת מכך שאשפוז כפוי הינו אמצעי חמור ביותר, שמידת פגיעתו בחירותו ובכבודו של אדם הינה רבה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהארכה חוזרת ונשנית של אשפוז כפוי לתקופות ארוכות. אולם בד בבד עלינו לזכור כי ההחלטה בנוגע לקיומה של חלופה לאשפוז הכפוי הינה בראש ובראשונה החלטה מקצועית ורפואית, ובית המשפט אשר בוחן את החלטת הועדה ומעביר אותה תחת שבט הביקורת השיפוטית צריך לנקוט במידה רבה של זהירות בכל הנוגע להתערבות בה. ככלל, כל עוד שקלה הועדה את החלופות לאשפוז הכפוי, ציינה זאת בהחלטתה, ונימקה במסגרת החלטתה מדוע החלופות אינן מתאימות לחולה הספציפי, וכל עוד מתרשם בית המשפט כי החלטת הועדה כמכלול הינה מאוזנת וסבירה, אינני סבור שבית המשפט צריך להתערב בהחלטות מסוג זה [השוו: דן ביין "הפיקוח השיפוטי על החלטות של ועדות פסיכיאטריות, לפי סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, הנוגעות לאשפוז או לטיפול מרפאתי כפוי לפי צו בית משפט בהליך פלילי" ספר שמגר 387 (2003)]. יחד עם זאת, אבקש להדגיש כי אין פירושו של דבר שעמדתי הינה שהתערבות כזו לא תתרחש בכלל, אלא שהתערבות כזו צריכה להיות מצומצמת ולהישמר למקרים מיוחדים, תוך הפנמה של בית המשפט את גבולות הביקורת השיפוטית במָאטריה הייחודית בה עסקינן [לפער שעשוי להיווצר בין עולם המשפט לעולם הפסיכיאטריה בנוגע להערכת מידת המסוכנות שנשקפת מחולה נפש ראו: רמונה דורסט ואירית מרטיק "רפואה ושררה – טיפול כפוי בחולה נפש מנקודת הראות של המטפל" משפט וממשל ג 119, 143-137 (1995)].

מבלי לקבוע מסמרות ומבלי למצות מראש את האפשרויות, נראה לי כי אחד מאותם מקרים בהם עשוי בית המשפט להתערב בהחלטת הועדה המחוזית הוא מקרה בו החלטת הועדה המחוזית בדבר אי התאמה של חלופת אשפוז ניתנת ללא פירוט והנמקה ראויים בדבר היעדר התאמה של החולה לחלופת האשפוז או בדבר המסוכנות שתשתקף מהחולה לעצמו או לסביבתו ככל שישוחרר לחלופת אשפוז. היעדר הנמקה ופירוט עשויים להוביל, במקרים מסוימים, להחזרת העניין לבחינה נוספת של הועדה המחוזית (השוו לאמור בסעיף 10 להחלטתי ברע"א 9716/09).

17.

בענייננו, המלצת הגורמים המטפלים במבקש בבית החולים הינה כי בטווח הארוך ישתלב המבקש במסגרת הוסטל, אך לא בשלב זה. המלצה זו נסמכת על מכלול הנתונים שהובאו לעיל וגם על העובדה כי בשלב זה המבקש מסרב להשתלב במסגרת כזו ועומד על כך שיש לשחררו מאשפוז ולאפשר לו לחיות בשכירות לבדו (ללא מסגרת טיפולית). ודוק: סירובו של החולה המאושפז לשהות בהוסטל ולשתף פעולה עם הטיפול התרופתי הינו נתון רלוונטי שהועדה צריכה לשקול בנסיבות אלה, מכיוון שמדובר בחלופה לאשפוז כפוי, שמבוססת על רצונו של החולה לשהות בה ועל יכולתו ורצונו לשתף פעולה עם הטיפול (השוו לאמור בסעיף 9 להחלטתי ברע"א 9716/09). זאת ועוד, את סירובו של המבקש יש לראות בשילוב עם עמדת הגורמים הרפואיים והמקצועיים בנוגע להמשך קיומן של מחשבות הנטועות בעולם בדיוני-הזייתי ובנוגע להיעדר הכרה של המבקש במחלת הנפש ממנה הוא סובל. הנה כי כן, בניגוד לטענת המבקש כי הוא "נענש" (על ידי הארכת האשפוז הכפוי) עקב היעדר מסגרת חלופית מתאימה, מקובלת עליי טענת המשיבה, שנסמכת על דברי המנהל בטופס ההפניה ועל האמור בהחלטת הועדה, כי לא מדובר בהיעדר מקום במסגרת חלופית אלא בהיעדר התאמה של המבקש (בשלב זה) למסגרת חלופית. בנקודה זו אזכיר כי המנהל ציין בטופס ההפניה שבני משפחתו של המבקש מנסים לשכנעו להסכים למסגרת החלופית בהוסטל, ומובן שאם ניסיונות השכנוע יצליחו והמבקש ישנה עמדתו (בד בבד עם המשך הטיפול התרופתי ושיפור במצבו הנפשי והגופני של המבקש), תידרש הועדה לשוב ולשקול אפשרות זו בעתיד. כפועל יוצא מהאמור לעיל, דינה של טענת המבקש בדבר חלופת האשפוז להידחות.

18.אשר על כן, הבקשה נדחית.