רע"א 9716/09 פלוני נ. משרד הבטחון אגף השיקום

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' גריל

וכבוד השופטים ע' גרשון ו- י' וילנר ) בע"ו 2860-03-09 מיום 28.10.2009 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בשבתו כועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: ועדת הערר ו חוק הנכים, בהתאמה ) (כבוד סגן הנשיא בדימוס ר' חרסונסקי וחברי הועדה

פרופ' א' פלדי ו מר

ד' לוקוב ) בו"ע 392-03 מיום 2.2.2009.

העובדות בתמצית

1.

המבקש, יליד שנת 1980, התגייס לצה"ל בשנת 1998 והוצב בתפקיד נהג בבסיס חיל הים בחיפה. בחודש אוקטובר 2000, עם תחילת אירועי אינתיפאדת אל-אקצה, נשלח המבקש לתגבר את הכוחות בשטחי יהודה ושומרון והוצב כנהג ג'יפ בגדוד שמשון. במסגרת פעילות זו נדרש המבקש לנהוג לאזור מעלה אפרים, שם נותר לשבת בג'יפ הממוגן עת החיילים אותם הסיע יצאו לפעולה. בעודו יושב בג'יפ נורתה אש לכיוונו של המבקש ולטענתו, מששמע את היריות נכנס להלם ורגליו החלו לרעוד. המבקש טען כי מאותו המועד הוא החל לסבול מסיוטים, נדודי שינה וחרדות. בסיום הפעילות ביהודה ושומרון שב המערער לבסיס חיל הים בחיפה ובאוגוסט 2001, בתום שירותו הסדיר, שוחרר מצה"ל.

2.

זמן קצר לאחר שחרורו אושפז המבקש במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כסובל ממחלת נפש. ביום 9.9.2002 הגיש תביעה למשיב במסגרתה ביקש להכיר במצבו הנפשי כנכות שהתפתחה עקב אירוע הירי שאירע במהלך שירותו הצבאי. בטענתו זו הסתמך המבקש על חוות דעתו של ד"ר נפתלי אשר סבר כי קיים קשר ישיר בין נוכחותו של המבקש באירוע הירי לבין ההפרעה הסכיזו-אפקטיבית ממנה הוא סובל. המשיב הסכים, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר בן אפרים מיום 30.5.2003, כי יש קשר של החמרה בין אירוע הירי לבין המחלה הפסיכוטית ממנה סובל המבקש, אולם נוכח חוות דעתו של ד"ר בן אפרים מיום

13.6.2003 בה נקבע כי יש לייחס רק רבע מן הנכות להחמרה עקב אירוע הירי, החליט המשיב כי יש לייחס 25% מן הנכות להחמרה עקב השירות הצבאי. עוד ציין המשיב בהחלטתו כי טרם גיוסו לצה"ל סבל המבקש מהפרעות נפשיות ואובחן בשנת 1997 כסובל ממאניה-דפרסיה וקיבל טיפול תרופתי. המבקש הסתיר פרטים אלו מגורמי הצבא ומשכך גויס לצה"ל בפרופיל 97.

3.

על החלטתו של המשיב לייחס רק רבע מן הנכות להחמרה עקב אירוע הירי הגיש המבקש ערר לועדת הערר. ביום 26.6.2006 דחתה הועדה את הערר וקבעה כי אין לקשור את מחלתו הנפשית של המבקש באופן מלא לאירוע הירי שאירע במהלך שירותו הצבאי. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4199/07; כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר , וכבוד השופטים ר' סוקול ו מ' רניאל ). במסגרת פסק הדין שניתן ביום 17.4.2008 הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לועדה, על מנת שזו תביע עמדתה בנוגע למחלה בה לוקה המבקש וכן תקבע עמדה מפורטת ביחס לחלוקת הנכות בין מצבו הקודם של המבקש לבין אירוע הירי.

4.

ביום 7.7.2008

ניתנה חוות דעת חדשה מטעם ד"ר בן אפרים בה צויין כי המבקש סובל ממחלה המערבת מרכיבים של הפרעה במצב הרוח. לפי ד"ר בן אפרים למצב זה שתי אבחנות אפשריות: הפרעה בי-פולארית והפרעה סכיזו-אפקטיבית. ד"ר בן אפרים ציין כי עובר לגיוסו של המבקש הועלה החשד כי הוא סובל ממחלה סכיזו-אפקטיבית ולדעתו התקופה הארוכה שחלפה מאירוע הירי ועד לאפיזודה השנייה של מחלתו, כשנה וחודש, מצביעה על כך שעוצמת התרומה של האירוע להתפרצות המחלה היא חלשה. לטענתו, לו היה מדובר בתרומה ניכרת, ניתן היה לצפות לתקופה קצרה בין האירוע לבין התוצאה. לפיכך סבר ד"ר בן אפרים כי הקביעה לפיה תרומת אירוע הירי להחמרה במצבו הנפשי של המבקש הינה בשיעור של רבע מכלל נכותו הנפשית הינה קביעה סבירה.

בפסק דינה השני של ועדת הערר מיום 2.2.2009 אימצה הועדה את חוות דעתו של ד"ר בן אפרים וקבעה כי המבקש סובל ממחלה נפשית מסוג סכיזופרניה המשולבת עם מחלה מאניה דיפרסיבית. לפי קביעת הועדה ישנו קשר סיבתי ברור בין ההפרעות מהן סבל המבקש טרם גיוסו לבין ההפרעה שאובחנה לאחר שחרורו וכי המדובר בהפרעה משולבת אחת ולא בשתי מחלות כפי שטען המבקש, וכך אף עולה מחוות הדעת שהוגשה מטעמו של המבקש. לפיכך קבעה הועדה כי:

"הואיל [והמבקש] לא סבל ממחלה נפשית מסוג אחד לפני הגיוס וממחלה נפשית אחרת אחרי הגיוס, אלא ממחלה נפשית אחת, כפי שהגדיר ד"ר בן אפרים, הרי מחלתו הנפשית החלה לפני השירות. בטוחים אנו כי החלטתו של ד"ר בן אפרים היתה החלטה נכונה ומוצדקת. לכן מוכרת החמרה בשיעור 1/4 מהנכות הכללית כפי שהחליט ק.התגמולים" (סעיף 19 לפסק הדין).

5.

גם על פסק דין

זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה וטען כי פסק דינה של ועדת הערר מקפח אותו וכי יש לקבוע חלוקה שונה של אחוזי הנכות מזו שקבעה הועדה במסגרת פסק דינה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש וקבע כי אירוע הירי הביא להחמרה בשיעור של 50% בנכותו הנפשית. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק דינו מיום 17.4.2008 במסגרתו צויין כי עובר להתפרצות השנייה של הפרעתו הנפשית תיפקד המבקש כרגיל "ולמעט מגבלות קלות לא התקשה בתפקודו היום יומי", אולם לעומת זאת לאחר התפרצותה השנייה של הפרעתו הנפשית החל המבקש לסבול ממגבלות רבות ובין היתר הוא "עסוק בתכנים הקשורים לתקרית, נמנע לצאת מביתו, מתוח, עצבני, נזקק לתרופות, ואינו עובד". עוד נקבע במסגרת פסק הדין הנ"ל כי מאז אירוע הירי הוחמר מצבו הקליני של המבקש באופן משמעותי וכי "אם לא יינתן הסבר אחר, ראוי להגדיל את שיעור ההחמרה".

לאחר שעיין בפסק דינה של ועדת הערר ובחוות דעתו העדכנית של ד"ר בן אפרים קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן במסגרתם הסבר להחמרה המשמעותית שאירעה במהלך שירותו הצבאי של המבקש, ולפיכך יש להגדיל את שיעור ההחמרה ולהעמידו על 50%.

6.

בגין קביעה זו הוגשה הבקשה שלפניי. לטענת המבקש טעה בית המשפט המחוזי עת הכיר בשיעור החמרה בגובה של 50% בלבד. לטענתו אין מחלוקת כי עד לאירוע הירי הוא תיפקד כחייל מן המניין, התקדם בסולם הדרגות ומפקדיו הביעו את הערכתם הרבה כלפיו ואת שביעות רצונם משירותו. לטענתו הוא סבל מהפרעה דו קוטבית עובר לגיוסו, אולם לא אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. לדבריו מדובר במחלות שונות, ומשהוכח הקשר הסיבתי בין אירוע הירי לבין הסכיזופרניה הפרנואידית יש להעניק לו את כל סכום הפיצוי המגיע לו. בנוסף טוען המבקש כי יש להכיר במלוא הנכות כקשורה לאירוע הירי וזאת מכיוון שהמשיב היה מודע "לנפשו הרגישה" בגינה הוא עבר מלכתחילה לשרת בבסיס פתוח בעיר מגוריו, אולם החליט בכל זאת לשלוח אותו ליהודה ושומרון וברשלנותו זו גרם להתפרצות המחלה.

דיון והכרעה

7 .

דין הבקשה להידחות שכן כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123] ואין זה המצב בענייננו. הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית והמבקש אף לא טוען זאת. הבקשה עוסקת בעניינו הספציפי של המבקש, עניין אשר נדון והוכרע על ידי הערכאות השונות בפסקי הדין שאוזכרו לעיל, ואין מקום לשוב ולדון בו.

למעלה מן הצורך אציין כי קביעתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי. כפי שצויין לעיל, ד"ר בן אפרים קבע בחוות דעתו כי ישנו קשר סיבתי בין ההפרעה הנפשית ממנה סבל המבקש עובר לגיוסו לבין ההפרעה הנפשית שאובחנה לאחר השחרור, וכי למעשה מדובר בהפרעה משולבת אחת. קביעה זו הינה קביעה מקצועית רפואית, אשר אין להתערב בה ומשכך יש לדחות את טענתו של המבקש לפיה יש להכיר במלוא נכותו הנפשית כקשורה לאירוע הירי. בנוסף, החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש להעמיד את שיעור ההחמרה בהפרעה הנפשית של המבקש על 50% הינה החלטה המבוססת על החומר העובדתי והרפואי שהונח לפניו, ואיני מוצא כל מקום להתערב אף בה.

כמו כן, סבורני כי יש לדחות גם את טענתו השנייה של המבקש לפיה המשיב התרשל לכאורה עת הציבו כנהג בשטחי יהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה. כפי שנקבע על ידי ועדת הערר, המבקש הסתיר מרשויות הצבא את מצבו הבריאותי לאשורו ולפיכך התגייס בפרופיל 97. משכך, אין הוא יכול לטעון להתרשלותו של המשיב, אשר לא היה חשוף לכל החומר הרפואי בעניינו. ייתכן כי אם היה המבקש מוסר את כל המסמכים הרפואיים בעניינו היה המשיב מחליט שלא להציבו בשטחי יהודה ושומרון, אולם זאת כאמור לא נעשה ולפיכך אין המבקש יכול לטעון כיום להתרשלות של המשיב בעניינו המחייבת הכרה במלוא נכותו כנכות שנגרמה עקב שירותו הצבאי.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.