רע"א 1265/18 ד"ר משה וינברג ושות' נ. תחנת דלק- נווה שלום בע"מ

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת מ' עמית-אניסמן ) מיום 16.1.2018 בע"א 32939-07-17, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי ) מיום 1.6.2017 בת"א 14102-01-16.

2.

בשנת 2006 הגישה המבקשת, חברת עורכי דין, תביעה לבית משפט השלום נגד מר הולצברג, בעל המניות היחיד במשיבה בתקופה הרלוונטית, ונגד אשתו לתשלום שכ"ט עו"ד מכוח התחייבות חוזית של האחרונים. ביום 12.6.2007 התקבלה תביעת המבקשת, אך ביום 26.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם של מר הולצברג ואשתו, ופסק דינו של בית משפט השלום בוטל, תוך שהעניין הוחזר לבית משפט השלום . בית משפט השלום שב ונדרש לתביעה, כאשר המחלוקת שעמדה בפניו הייתה האם מר הולצברג ואשתו התחייבו לשלם למבקשת שכ"ט, או שמא ההתחייבות לתשלום הייתה מצד המשיבה.

בפסק דין מיום 27.6.2013 התקבלה תביעת המבקשת במלואה, ומר הולצברג ואשתו חויבו לשלם את סכום התביעה. מר הולצברג ואשתו ערערו על פסק דין זה,

ובפסק דין מיום 26.10.2015 התקבל ערעורם. נקבע כי אין כל יריבות בין המבקשת לבין מר הולצברג ואשתו, והיריבות הינה בין המבקשת למשיבה בלבד (להלן: ההליך הראשון ).

3.

ביום 7.1.2016 הגישה המבקשת תביעה חדשה בבית משפט השלום נגד המשיבה, ונגד מר הולצברג (להלן: ההליך השני ), בה בין היתר טענה נגד המשיבה כי יש לראות בהודאותיו של מר הולצברג בהליך הראשון כהודאותיה של המשיבה, ומשכך יש לקבוע כי התקיימו הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), וכי עילת התביעה נגד המשיבה לא התיישנה. מר הולצברג והמשיבה הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, וכן מר הולצברג ביקש לסלק את התביעה נגדו גם מחמת העדר עילה ומעשה בית דין. ביום 1.5.2016 נדחתה הבקשה לסילוק על הסף שהגישה המשיבה, אך התקבלה זו של מר הולצברג. נקבע, בין היתר, כי התביעה נגד מר הולצברג התיישנה, הואיל ועילת התביעה נגדו נולדה כבר בשנת 2006, בעוד שהתביעה הרלוונטית הוגשה רק בשנת 2016, מבלי שמרוץ ההתיישנות להגשתה נעצר.

4.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דין חלקי זה. בפסק דין מיום 1.3.2017 נקבע, בין היתר, כי התביעה נגד מר הולצברג התיישנה. כן נקבע כי עילת התביעה התגבשה במועד שבו נתקיימו היסודות החיוניים להקמתה, היינו בשנת 2004.

5.

על פסק דין זה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בהחלטה מיום 19.4.2017 נדחתה בקשת המבקשת.

6.

בהמשך, בפסק דין מיום 1.6.2017, דחה בית משפט השלום את תביעת המבקשת בהליך השני, בקבעו, בין השאר, כי החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות אינו עומד לזכות המבקשת. נקבע כי הואיל ועברו למעלה מ-7 שנים מאז התגבשות העילה לכאורה נגד המשיבה, סופה של התביעה להידחות מחמת התיישנות.

7.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי.

בפסק דין מיום 16.1.2018 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת בקבעו, בין היתר, כי מקובלות עליו קביעותיו של בית משפט קמא. כן נקבע כי הגם שמר הולצברג הינו בעל מניות במשיבה, אין לראות בהודאתו במסגרת הליך שהתנהל נגדו באופן אישי כהודאה בחובה של המשיבה. לאור האמור, לא ניתן לראות בה כהודאה בזכות המבקשת אשר "איפסה" את מרוץ ההתיישנות, בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות. הודגש כי המבקשת בחרה מסיבותיה שלה שלא לתבוע את המשיבה בהליך הראשון, ומשכך אין לה אלא להלין על עצמה כי לא נתקבלה עמדתה של המשיבה או הודאתה לחוב במסגרת ההליך האמור.

8.

על פסק דין זה הגישה המבקשת את הבקשה לרשות ערעור שלפני. המבקשת חוזרת על הטענות שהועלו בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי. בין שלל הטענות, מדגישה המבקשת כי לאור הקרבה המשפטית המובהקת שקיימת בין מר הולצברג לבין המשיבה, ולאור העובדה כי עסקינן בהפרדה משפטית מלאכותית בלבד, יש לראות בהודאתו של מר הולצברג כהודאתה של המשיבה. על כן, יש לקבוע כי חל החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ועל כן עילת התביעה לא התיישנה.

9.

לאחר העיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

10.

כידוע, על בקשות רשות ערעור ב" גלגול שלישי " חלה אמת מידה מצמצמת לפיה רשות כאמור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ע"א 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה דנן אינה עומדת באמות מידה אלה. טענות המבקשת אשר נטועות כולן בעובדות הקונקרטיות של המקרה דנן ובמחלוקת הפרטנית בין הצדדים, נידונו והוכרעו בפסקי דין מפורטים ומנומקים כדבעי. אף אין ניתן לומר כי עיוות דין חמור נגרם כאן.

11.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות הענין ולאור ריבוי ההליכים בענין הנדון, תישא המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 3,000 ₪.