רע"א 118/21 ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב , ע' כהן ו ח' קיציס ) מיום 9.12.2020 בע"א 45171-03-20, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת כ' בן אליעזר ) מיום 20.2.2020 בת"א 31339-07-19.

1.

ביום 4.4.2006 הגישה המבקשת, משרד עורכי דין, תביעה לבית משפט השלום נגד שמחה ואבשלום הולצברג (להלן: בני הזוג ), לתשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים שהמבקשת טענה שהעניקה להם בין השנים 2006-2003.

ביום 12.6.2007 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד בני הזוג על הסך של 161,171 ש"ח, ובהחלטה מיום 28.1.2008 נדחתה בקשתם לביטולו.

ביום 26.3.2010 התקבל ערעור שהגישו בני הזוג על ההחלטה, והתיק הוחזר לבית משפט השלום.

בפסק דינו מיום 27.6.2013 קיבל בית משפט השלום את תביעת המבקשת ודחה את טענת בני הזוג להיעדר יריבות בינה לבינם.

בני הזוג ערערו על פסק הדין, וביום 26.10.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם ואת טענתם להיעדר יריבות, וקבע כי השירותים המשפטיים הנדונים ניתנו לחברה בע"מ שהייתה בבעלות מר הולצברג ובניהולו (להלן: החברה ). החברה ניהלה תחנת דלק שאותה קיבל בשעתו מר הולצברג כנכה צה"ל למטרת שיקומו.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

נדחתה (החלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 8.12.2015 ברע"א 8041/15). וכך נאמר בסיפא להחלטה:

[...] מדובר, לכל היותר, בטענות ערעוריות שהולבשו במחלצות עקרוניות, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

בשולי הדברים אוסיף כי ניתן לצפות כי בעלי דין ישקלו היטב קודם להגשת בקשה מסוג זה, הרחוקה מרחק רב מלקיים את אמות המידה שנקבעו לקבלתה של רשות ערעור, ולא כל שכן כאשר הם עצמם עורכי דין שאמות מידה אלה אמורות להיות שגורות אצלם".

ביום 7.1.2016 הגישה המבקשת תביעה לתשלום שכר הטרחה הנ"ל נגד החברה ונגד מר הולצברג, ובפסק דין חלקי מיום 1.5.2016 דחה בית משפט השלום על הסף את התביעה נגד מר הולצברג בשל התיישנות ומעשה בית דין.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין נדחה.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על דחיית הערעור נדחתה אף מבלי לבקש תגובה, והמבקשת חויבה בהוצאות לטובת אוצר המדינה (החלטת השופט מ' מזוז מיום 19.4.2017 ברע"א 2423/17).

בפסק דינו של בית משפט השלום מיום 1.6.2017 נדחתה גם התביעה נגד החברה בשל התיישנות.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק הדין נדחה.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על דחיית הערעור נדחתה, וגם הפעם חויבה המבקשת בהוצאות לטובת אוצר המדינה " לאור ריבוי ההליכים בענין הנדון" (החלטת השופט מ' מזוז מיום 24.4.2018 ברע"א 1265/18).

2.

ביום 14.7.2019 הגישה המבקשת לבית משפט השלום תביעה נזיקית נגד המשיבה (להלן: המדינה ) בסכום של 674,875 ש"ח, בטענה כי דחיית תביעתה כמפורט לעיל נבעה במישרין מהתנהלותה האיטית והמסורבלת של מערכת המשפט.

בית המשפט קבע כי חרף ניסיונה של המבקשת "לעטות על טענותיה כסות של תקיפת 'המנגנון'", למעשה טענותיה מכוונות לשורה של החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה, שהצטברותן היא שהביאה לכך שרק בחלוף כעשר שנים מיום הגשת התביעה נגד בני הזוג, ניתן פסק דין חלוט לפיו אין יריבות בינם לבין המבקשת. לנוכח האמור, ובהסתמך על פסק הדין ברע"א 3359/18 מדינת ישראל נ' אדם (2.9.2018) (להלן: עניין אדם ), שם נפסק כי החסינות השיפוטית המעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: החסינות השיפוטית ) היא חסינות מהותית, בית משפט השלום דחה על הסף את תביעת המבקשת.

3.

ערעור שהגישה המבקשת נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין קצרצר ואף מבלי לבקש תגובת המדינה מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשת טענה, בין היתר, כי אין להלום שאזרח שנפגע מהתנהלות מערכת המשפט לא יפוצה על נזקיו, והדגישה כי בקשתה עוסקת ב"רשלנות רבתי" שנפלה בפן האדמיניסטרטיבי של מערכת המשפט, ולא במעשה שיפוטי כלשהו. לשיטתה, מערכת המשפט מעמידה את השופטים במצב בלתי אפשרי – בשל העומס המוטל עליהם או "בשל כל סיבה אחרת" – שאינו מאפשר להם לבצע את מלאכתם נאמנה.

5.

דין הבקשה להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. על אף שמדובר בבקשה ב"גלגול שלישי", וחרף ניסיון המבקשת לשוות לה אופי עקרוני, טענותיה לא מעוררות שאלות החורגות מעניינה הפרטי. בצדק קבע בית משפט השלום כי הסוגיה שבבסיס טענות המבקשת נדונה והוכרעה בעניין אדם , שם קבענו כאמור כי החסינות השיפוטית היא מהותית, כך שלא ניתן לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית. בתוך כך, אין לקבל את ניסיון המבקשת לצייר את טענותיה כמכוונות להתנהלות "המערכת כמערכת", להבדיל מהחלטות של נושאי משרה שיפוטית. עמדתי על כך בעניין אדם :

"החסינות של נושא משרה שיפוטית כנגד תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו, לפי סעיף 8 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], היא אפוא חסינות מהותית-מוחלטת-מלאה. אין לעקוף חסינות זו לא מלמטה, לא מלמעלה ולא מהצדדים. אין לעקוף את החסינות במחי מקלדת בכתב טענות, באופן שכל רשלנות הופכת לרשלנות רבתי, רשלנות חמורה, רשלנות מובהקת, רשלנות בוטה- מאוד, וכיו"ב ביטויים [...] אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח יחסי עובד-מעביד לפי סעיף 13 ל פקודת הנזיקין . אין לעקוף את החסינות בדרך של הטלת אחריות שילוחית מכוח היותו של השופט עובד ציבור. אין לעקוף את החסינות מכוח אחריות ישירה בשל היות השופט אורגן של המדינה" ( שם , בפסקה 3 לפסק דיני).

ובאותו אופן, אין לעקוף חסינות זו באמצעות התייחסות לשורת מעשים שיפוטיים כאל התנהלות "מערכת בתי המשפט כמערכת", כלשון המבקשת. הלכה למעשה, המבקשת מנסה במסגרת תביעתה נגד המדינה לגלגל את מחדליה הדיוניים, על כך שתבעה את הנתבע הלא נכון.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית אף ללא צורך בתגובה.

זו הפעם הרביעית שענייני שכר הטרחה של המבקשת מהשנים 2006-2003 מגיעים ב"גלגול שלישי" לפתחו של בית משפט זה, והגיעה העת לחדול מהרגל זה. המבקשת תשא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪.