רע"א 127/15 רחל שפילברג נ. כפר הרא"ה מושב

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב ו א' רבינוביץ ברון וכב' השופט צ' ויצמן ) מיום 9.12.2014 בע"א 34058-10-13 בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ח' קיציס ) מיום 29.7.2013.

2.

עסקינן בסכסוך הנוגע למקלט שנבנה עוד בשנת 1969 בנחלה בה החזיקו הוריה המנוחים של המבקשת 1 (להלן: המנוחים ), ואשר הזכויות בה עברו למבקשת 1 בשנת 1976, ולבעלה, המבקש 2. הזכויות בנחלה נמכרו בשנת 2006 למבקשים 4-3, למעט הזכות לתביעה ולפיצויים הנוגעת לבניית המקלט, עליה שמרו המבקשים 2-1. המבקשים אשר סברו כי המקלט נבנה ללא היתר ותוך תרמית שהופעלה כלפי המנוחים, הגישו תביעה לבית משפט השלום בנתניה נגד המשיבים, בה תבעו את סילוק ידם של המשיבים מהמקלט, פיצוי בגין ירידת הערך של הנחלה בשל בניית המקלט, תשלום דמי שימוש בגין השימוש שנעשה במקלט מאז הקמתו, וכן סעד של צו הריסה למקלט.

3.

בפסק דינו מיום 29.7.2013 דחה בית משפט השלום את מרבית רכיבי התביעה של המבקשים, אולם פסק לטובתם דמי שימוש בסך של 4,176 ש"ח בגין התקופה בה נעשה במקלט שימוש שלא לשמו נועד המקלט. בית המשפט הפנה בפתח פסק דינו להחלטתו מיום 12.3.2012 אשר ניתנה במסגרת קדם המשפט ולפיה יש למחוק את הסעד למתן צו הריסה מאחר שבית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בו. בהמשך לכך קבע בית המשפט בפסק דינו כי משנמחק סעד ההריסה שאלת חוקיות הבנייה איננה רלוונטית עוד.

באשר לטענותיהם האחרות של המבקשים נקבע כי לא הוכחו מרמה או מצג מטעה כלפי המנוחים, בעוד שהוכח כי המנוחים נתנו למשיבה 1 רשות בלתי הדירה לבניית המקלט ולשימוש בו. כן נקבע כי עצם מתן הרשות כאמור שולל את זכות המבקשים לתבוע פיצוי בגין ירידת ערך הנחלה, וכי ממילא מדובר בתביעה כספית שהתיישנה. באשר לשימוש במבנה המקלט, ניתן צו האוסר על שימוש במקלט לכל צורך שאינו "מחסה ציבורי", וכן נפסקו למבקשים דמי שימוש כאמור, לפי חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

4.

ביום 3.12.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור תוך שקבע כי המבקשים לא השכילו להציג כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענת התרמית, וכי אין לקבל את התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך הנחלה, מאחר שעצם מתן רשות להקמת מקלט שולל זכאות לסעד בגין נזק שנגרם מבנייתו, והיות שבצדק נקבע כי תביעת הסעד הכספי התיישנה. כמו כן, אישר בית המשפט את קביעותיו של בית משפט השלום בנוגע לגובה דמי השימוש שנפסקו, והתבססותו על חוות דעת מומחה בית המשפט.

לענין הדיון בסעד ההריסה קבע בית המשפט, כי אומנם חל שינוי בהלכה בטרם הפך פסק הדין לחלוט, ונפסק כי בית משפט השלום מוסמך לדון בסעד שעניינו צו הריסה (רע"א 3749/12 בר עוז נ' סטר (1.8.2013)), וככלל יש לפסוק בערעור בהתאם להלכה הנוהגת, ואולם כלל זה ייבחן בהתאם לנסיבות המקרה, ובמקרה דנן אין כל טעם להחזיר את הדיון בסוגית סעד ההריסה לבית משפט השלום. שכן בקשת המבקשים לקבל רשיון להריסת המקלט לפי סעיף 15(ה) לחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951 נדחתה על ידי הרשות המוסמכת. ככל שיהיה בידם בעתיד רשיון כאמור, יוכלו המבקשים לחדש את תביעתם בענין זה.

5.

בבקשה לרשות ערעור חוזרים המבקשים על טענות שנטענו בערעור ועיקרן מופנה כנגד ממצאי עובדה וכנגד קביעות בית המשפט השלום הנוגעות לנטל ההוכחה והפיכת חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט על פני מומחה המבקשים. כמו כן, טוענים המבקשים כי בקשתם מעוררת סוגיות משפטיות מהותיות, המצדיקות מתן רשות ערעור.

6.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, באשר אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקשים עשו אמנם מאמץ להציג את עניינם כמעלה שאלה משפטית עקרונית, אך למעשה מדובר באותן שאלות, הנוגעות לעניינם הספציפי של המבקשים, שנדונו והוכרעו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי באופן מפורט ומנומק. לכך יש להוסיף, כי גם אם נפלה שגגה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי - ואיני סבור שכך הדבר - אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (3.9.1996); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012)). כמו כן, לא נראה שיש בהחלטה זו כדי לגרום למבקשים נזק של ממש נוכח האפשרות הנתונה להם להגיש תביעה חדשה בענין סעד ההריסה.

7.

סוף דבר: הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.