רע"א 1273/02 אוטוגלס בע"מ נ. אילן זגגות רכב בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' זפט) בבש"א 25533/01 במסגרת ה.פ 1506/01.

1.המבקשת והמשיבה 1 שתיהן חברות העוסקות, בין היתר, במתן שירותי תיקון שמשות לרכב. בהליך העיקרי תובעת המשיבה 1 לאכוף על המבקשת הסכם שנכרת ביניהן ושלפיו יתנו במשותף שירותי זגגות למבוטחיה של המשיבה 2 (להלן "ההסכם"). המשיבה 1 תובעת גם לאסור על המשיבה 2 לגרום להפרת ההסכם. בהליך נשוא בקשת רשות הערעור ביקשה המשיבה 1 צו מניעה זמני האוסר על המבקשת להפר את ההסכם עמה, ובמיוחד אוסר על המבקשת לשנות את כתב השירות הניתן למבוטחי המשיבה 2, לשנות את מיקום מוקד השירות הקבוע בהסכם שבין המבקשת למשיבה 1 ולהפסיק את הפעילות בחשבון הבנק המיוחד לצורך פעילותן המשותפת של שתי החברות. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה לסעד הזמני ועל כך הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.טענות המבקשת הן, בעיקרן, כי ההסכם הגיע לסיומו ולחילופין, כי הצדדים להסכם, בהתנהגותם, הביאו לידי סיומו כדין, ועל כן טעה בית המשפט קמא משסבר כי ההסכם עודנו תקף וכי ניתן לצוות על אכיפתו ועל אי הפרתו. עוד טוענת המבקשת כי אף אם קיים ספק בשאלת המשך תוקפו של ההסכם, המקום לדון בכך הוא במסגרת ההליך העיקרי, בעיקר לנוכח העובדה שהנזק הצפוי למשיבה 1, אם בכלל, הוא נזק כספי בלבד. בהתאם לכך, כך נטען, הסעד שהמשיבה 1 תהיה זכאית לו הוא סעד כספי של פיצויים ואין זה המקום המתאים להורות על אכיפה של ההסכם. לטענת המבקשת הסעד הזמני שניתן משנה, למעשה, את המצב הקיים מאחר שהמבקשת והמשיבה 2 קשורות ביניהן בהסכם לפיו שירותי הזגגות יינתנו למבוטחיה של המשיבה 2 על ידי המבקשת בלבד ולחלק ממבוטחיה של המשיבה 2 אף הוצאו פוליסות ביטוח הכוללות כתבי שירות של המבקשת בלבד.

3.המשיבה 1 סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בתשובתה המפורטת פרשה המשיבה 1 את הרקע העובדתי שהביא להתקשרותה בהסכם עם המבקשת - התקשרות שנעשתה, לפי הטענה, בידיעתה ובהסכמתה של המשיבה 2. לטענת המשיבה 1, ההתקשרות בהסכם חדש, בין המשיבה 2 למבקשת לבדה, אינה משפיעה על תוקף ההסכם שבינה לבין המבקשת וכי אין כל מניעה, גם בתנאים החדשים שנוצרו, לאכוף את אותו הסכם. לשון ההסכם והנסיבות שאפפו את כריתתו מעידים, לטענת המשיבה 1, על כך שהצדדים להסכם חזו את האפשרות שהמשיבה 2 תתקשר בהסכם רק עם אחד משני הצדדים והביעו את רצונם המשותף כי גם במצב כזה הם ימשיכו לספק את שירותיהם למשיבה 2 במשותף. המשיבה 1 הוסיפה וטענה, כי זהות נותן השירות הספציפי אינה מעניינה של המשיבה 2 - דבר העולה, לפי הטענה, גם מנוסח ההסכם בין המשיבה 2 לבין המבקשת. בנסיבות אלה, כך נטען, הסעד הראוי הוא אכיפת ההסכם. סיכויי המשיבה 1 להצליח בתביעתה טובים, לדעתה, ומאזן הנוחות מצדיק מתן סעד זמני, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו.

המשיבה 2 הסכימה לנטען בבקשת רשות הערעור. לטענתה, אף שהסעד הזמני שניתן מכוון כלפי המבקשת בלבד, הוא פוגע בזכויות לגיטימיות של המשיבה 2, שכן הוא כופה עליה להשתמש בשירותיה של המשיבה 1 בניגוד לרצונה ועל סמך הסכם שהיא איננה צד לו.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות המשיבות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

רבות מן הטענות שהעלו הצדדים במסגרת הבקשה והתשובות לה הן טענות אשר דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי. ענייננו מצומצם בשלב זה לבחינת השאלה האם יש מקום ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן למשיבה 1 סעד זמני. בית המשפט קמא סבר כי סיכוייה של המשיבה 1 לזכות בתובענה שהגישה טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מתן הצו. לא שוכנעתי כי קיימת עילה למתן רשות ערעור ולהתערבות בהחלטתו של בית המשפט קמא. אכן, המשיבה 1 ביססה טענות הראויות לדיון במסגרת ההליך העיקרי. לבקשת המשיבה 2 נתן בית המשפט קמא החלטה המבהירה כי כתבי השירות שהמשיבה 2 מוציאה אינם מפרים את ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, בכפוף לכך שברשימת קבלני המשנה יכללו גם המוסכים של המשיבה 1. נראה כי מציאות זו אינה משנה את מצבה של המבקשת ושל המשיבה 2 לרעה באופן שיש בו כדי לשלול את מתן הסעד הזמני.

הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסך של 10,000 ש"ח.