רע"א 1275/19 פלוני נ. מדינת ישראל-קצין תגמולים

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"ו 64551-12-17, כב' השופטים י' שנלר (סג"נ), ק' ורדי (סג"נ) ו ע' רביד ) אשר דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ) שבבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ע"נ 362-09, כב' השופט ש' מזרחי , עו"ד צ' בלאושטיין וד"ר ז' פלדברין ).

2.

ואלו העובדות הצריכות לעניין, כפי שהן עולות מפסק הדין של בית משפט קמא: המבקש שירת בצה"ל בשנים 2007-1983. בשנת 2005, בעת היותו בחופשה, היה מעורב בקטטה ונחבל בברכו. כשנה לאחר מכן, הוא הגיש תביעה לקצין תגמולים בטענה שמצבו החמיר בשל היעדר טיפול נאות בחבלתו. קצין התגמולים דחה את תביעתו. המבקש הגיש ערעור על החלטתו לוועדת הערעורים, שקבעה בפסק דינה כי היעדר טיפול נאות בחבלתו החמיר את מצב הברך שלו בשיעור של 20% על חשבון הצבא (ע"נ 362-09, כב' השופט ש' מ' מזרחי , עו"ד ד' יערי וד"ר ע' כץ ). על פסק דין זה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי (ע"ו 9458-09-15, כב' השופטים צ' ענבר (סג"נ), י' שבח ו ש' שוחט ). בית המשפט המחוזי הורה על ביטול פסק דינה הראשון של ועדת הערעורים, והחזיר אליה את הדיון "כדי שתקבע ממצא מנומק בשאלה: האם הפגימה בברך שמאל של המערער היא על רקע אורתופדי". בין לבין, בעקבות פסק הדין הראשון של ועדת הערעורים, עניינו של המבקש הובא בפני ועדה רפואית לפי חוק הנכים שקבעה את שיעור נכותו – 1%. ועדת הערעורים התכנסה בשנית בהנחיית בית המשפט המחוזי. היא קבעה כי אכן היו כשלים בטיפול צה"ל במבקש – כאשר לפרק זמן מסוים הוא לא קיבל טיפולי פיזיותרפיה, חרף המלצות רופאים, והוא לא זכה להקלה בתנאי שירותו. אולם, אין קשר סיבתי בין כשלים אלו לבין מצבו הרפואי היום. קביעה זו התבססה על חוות דעת של מומחים משני הצדדים, ועל החלטת הוועדה הרפואית בעניין שיעור הנכות של המבקש.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים שנידון בפני בית המשפט המחוזי. בפסק הדין מושא הליך זה, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ואימץ את קביעת ועדת הערעורים כי מצבו של המבקש לא הוחמר בשל טיפול לא ראוי שקיבל בזמן שירותו הצבאי. כתימוכין למסקנה זו, בית המשפט המחוזי עמד על כך שההדמיות שנערכו למבקש תקינות, כך שאין בסיס אורגני-פיזי למצבו, אלא מדובר בהתפתחות נדירה של חבלה בברך שמקורה נפשי בלבד ואין לה קשר לקבלת טיפולי פיזיותרפיה.

מכאן בקשת רשות הערעור, שבה מציג המבקש מספר שגיאות שנפלו לשיטתו בפסקי הדין של הערכאות קמא. טענותיו המרכזיות של המבקש נוגעות לקביעה כי אין למבקש נכות אורתופדית, להסתמכות על החלטת הוועדה הרפואית בעניין שיעור הנכות, ולאי-העברת הנטל להוכיח היעדר קשר סיבתי בין אופן הטיפול במבקש לבין מצבו הרפואי היום לפתחו של המשיב.

3.

הליך זה נסוב בעיקרו סביב שאלת הקשר הסיבתי בין אופן הטיפול במבקש בצה"ל לבין החמרת מצבו הרפואי מאז שנחבל בברכו. הערכאות קמא קבעו, בהתבסס על חוות דעתם של מומחים מטעם שני הצדדים ועל בדיקות שנערכו למבקש, כי מקור המגבלה הרפואית של המבקש אינו פיזי-אורתופדי. המדובר בקביעה שאופייה עובדתי-רפואי, שלא נפל בה פגם משפטי. לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים, ערעור על פסק הדין של ועדת הערעורים יכול להיות ביחס לעניין משפטי בלבד; מקל וחומר שגם בית משפט זה לא יתערב בגלגול שלישי בשאלות שאופיין עובדתי-רפואי. לנוכח הממצא העובדתי-רפואי האמור, הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההחמרה במצבו הרפואי של המבקש לבין שירותו הצבאי לא הוכחה. משכך, דין התביעה להידחות.

לעניין שתי הטענות הנוספות של המבקש שהוזכרו. ראשית, אכן היה קושי בהסתמכות של ועדת הערעורים על החלטת הוועדה הרפואית באשר לשיעור נכותו של המבקש. אולם, בית המשפט המחוזי לא נדרש להחלטה האמורה כדי להגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין אופן הטיפול במבקש על-ידי צה"ל לאחר חבלתו לבין מצבו הרפואי היום, אלא ביסס מסקנתו זו על חוות הדעת של המומחים, ובכך תוקן הפגם. שנית, הנטל להוכחת הקשר הסיבתי בין הליקויים בטיפול שקיבל המבקש מצה"ל לבין מצב ברכו היום רובץ על המבקש. לא הוכח שנגרם נזק ראייתי המצדיק להעביר את נטל ההוכחה להיעדר קשר סיבתי כאמור אל כתפי המשיב.

4.

מכל האמור עולה כי לא נפלה טעות במסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. כמו כן, העניין אינו מעלה שאלות עקרוניות. אי לכך, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.