רע"א 1291/13מתי אימבר נ. יריב שי ישינובסקי עו"ד

1.

המבקש, אחיו של המבקש (משיב פורמאלי 2, להלן: יצחק ) ואמם המנוחה (להלן: המנוחה ) הקימו בשנת 1996 שותפות רשומה בשם א. אימבר ושות' (להלן: השותפות ). השותפות עסקה בתחום היהלומים, והמשיכה את העסק שניהל בשעתו אביהם המנוח של המבקש ואחיו. השותפות נכנסה לקשיים, ולבקשת הנושים, ניתן צו כינוס כנגד השותפות וכנגד המבקש ויצחק. כחודשיים לאחר מתן צו הכינוס הלכה המנוחה לבית עולמה, ובהמשך לכך, עתרו המשיבים לקבלת צו ניהול עיזבון המנוחה בפשיטת רגל, וניתן צו האוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכסי עיזבון המנוחה.

המבקש טען כי אמו המנוחה הייתה רשומה בשותפות באופן פורמאלי בלבד, מסיבות אישיות ומשפחתיות. המנוחה לא נטלה חלק כלשהו בעשייה ובניהול השותפות, ובשנים האחרונות לחייה הייתה סיעודית לחלוטין, הן מבחינה גופנית והן מבחינה קוגניטיבית. לאור זאת, טען המבקש כי אין לחייב את עיזבון המנוחה בחובות השותפות, וממילא אין להורות על ניהול עיזבונה בפשיטת רגל.

בהחלטת בית המשפט מיום 21.1.2003 נקבע בקצרה כי משעה שניתן צו הכינוס כנגד השותפות יש להחיל את צו הכינוס גם על השותפים החברים בה, ולכן, ומשהוכח כי אין בנכסי השותפות כדי לפרוע את חובותיה, ניתן אישור לניהול עיזבון המנוחה בפשיטת רגל.

2.

כנגד החלטה זו הוגשה הבקשה דכאן. בבקשה נטען כי על פי סעיף 30 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: הפקודה או פקודת השותפויות ), רשאים השותפים להתנות, במפורש או במשתמע, על החובות והזכויות בין השותפים. לשיטת המבקש, רישום השותפות הוא אקט דקלרטיבי-אדמיניסטרטיבי גרידא, ואין להבחין בין שותפות רשומה לבין שותפות לא רשומה, כך שלא הרישום יוצר את השותפות, אלא ההסכם ויחסי ההרשאה שבין השותפים. לאור זאת, מתבקשת בחינה מהותית של תפקיד המנוחה כשותפה בשותפות, ולא די בעצם רישומה כשותפה אצל רשם השותפויות כדי לקבוע כי אכן הייתה שותפה בשותפות.

בד בבד, עתר המבקש לעיכוב ביצוע מימוש דירת המגורים של המנוחה.

אחותו של המבקש, המשיבה 4, תמכה בבקשת המבקש, והצביעה על כך כי משנת 2004 חלה ירידה קוגניטיבית במצבה של המנוחה, אשר בחלוף השנים הפכה סיעודית לחלוטין.

3.

דין הבקשה להדחות.

המנוחה היתה שותפה בשותפות רשומה .

הפסיקה עליה נסמך המבקש, התוותה מבחנים לקיומה של שותפות לא רשומה כגון: כוונת הצדדים להיות שותפים, הצגתם לציבור כשותפים; השתתפות בנכסים ובחזקה של העסק, זכותם השווה לניהול העסק ולחייב זה את זה בענייני העסק; והשתתפותם ברווחי העסק (ראו, לדוגמה, ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי (31.12.89)). אך אין להסיק מהמבחנים לגבי קיומה של שותפות לא רשומה על שותפות רשומה, המהווה אישיות משפטית עצמאית בהתאם לסעיף 66(א) לפקודה הקובע כי "שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום" (לעניין זה ראו, לדוגמה, 6076/97 מאירוביץ נ' מנהל מע"מ , פ"ד נה(5) 417, 424 (2001). ככל שחל שינוי בהרכבה של השותפות, הרי שעל השותפות להודיע על כך לרשם השותפויות (סעיף 9(א) לפקודה).

4.

סעיף 20(א) לפקודת השותפויות קובע כלהלן:

כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו-19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו

(הדגשה הוספה – י"ע).

המבקש הסתמך על סעיף 30 לפקודה הקובע כלהלן:

הזכויות והחובות ההדדיות של השותפים, בין שנקבעו בהסכם ובין שהוגדרו בפקודה זו, ניתנים לשינוי בהסכמת כל השותפים, וההסכמה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת מתוך מהלך עסקיה (הדגשה הוספה – י"ע).

לטענת המבקש, הייתה הסכמה בין השותפים כי אמו המנוחה היא שותפה פורמאלית גרידא בשותפות, שלא כמו מעמדו-שלו או של אחיו יצחק, כשותפים בפועל, וכי מכוח סעיף 30 ניתן להתנות על סעיף 20(א) לפקודה.

המבקש מסתמך בבקשתו על סעיף 30, לפיו הזכויות והחובות של השותפים ניתנים לשינוי, אולם סעיף זה אינו יכול לעמוד למבקש משתי סיבות:

ראשית , סעיף 30 מצריך הסכמה של כל השותפים, ואילו במקרה דנן, השותף יצחק, אחיו של המבקש, כפר בטענת המבקש כי הוסכם שהמנוחה תהא אך שותפה פורמאלית, והסכים לבקשת המשיבים לניהול עזבון המנוחה בפשיטת רגל. די בהיעדר ההסכמה כדי לדחות טענת המבקש.

שנית, הסעיף עליו מתבסס המבקש עוסק בשינוי הזכויות והחובות ההדדיות של השותפים . בכך סותר עצמו המבקש מניה וביה. שאם המנוחה מעולם לא הייתה שותפה, וכל רישומה הינו פורמאלי בלבד, סעיף 30 לא חל לגביה, באשר איננה בגדר שותף.

הן המשיבים והן יצחק הצביעו על תשתית עובדתית ממנה עולה כי אפילו בהנחה שניתן לטעון לשותפות "פורמאלית" בלבד, הרי שטענה זו אינה יכולה לחול על המנוחה, כמי שנהנתה מפירות השותפות, כמי שקיבלה לחשבונה החזרי מס בקשר לשותפות, וכמי שמשכנה את דירתה לטובת הלוואה שקיבלה השותפות מצד שלישי (כך עולה מעדות רואה החשבון של השותפות, מתגובתו של יצחק, ומנסח הרישום של דירת המנוחה). כאמור, יצחק הכחיש הסכמה בינו לבין אחיו-המבקש, כי אמם המנוחה תופטר מחובות השותפות, וטען כי היה מדובר בשותפות משפחתית לכל דבר ועניין.

5.

למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי היחס בין סעיף 30 לפקודת השותפויות לבין סעיף 20(א) לפקודה, נראה כי כל עוד אין מדובר בשותף מוגבל, כל שותף רשום אחראי לחובות השותפות, כאשר בין השותפים לבין עצמם תיתכן חלוקה שונה של החובות (סעיף 34(1) לפקודה). פרק ז' לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985, ענייננו בפשיטת רגל של שותפות, וסעיף 134 לתקנות קובע כי "צו כינוס או צו הכרזת פשיטת רגל שניתן נגד שותפות יראוהו כאילו ניתן גם נגד כל אחד מהשותפים בה". על פי תקנה זו ניתן הצו של בית משפט קמא לניהול נכסי העיזבון של המנוחה בפשיטת רגל.

אחזור ואבהיר כי אין באמור לעיל, כדי לקבוע מסמרות לגבי מקרה מובהק בו

מתברר כי לאחד השותפים לא היה יד ורגל לאורך זמן בניהול ענייני השותפות או בהשתתפות בהתחייבויות של השותפות, או בנטילת חלק בנכסי השותפות או ברווחיה. כמו גם איני מביע דעה באשר לנפקות חלוף הזמן מפטירת שותף ועד למתן צו כינוס או צו הכרזת פשיטת רגל נגד שותפות, לצורך תחולת תקנה 134 לתקנות פשיטת רגל.

6.

לא למותר לציין, כי המבקש ואחיו יצחק הם יורשיה של המנוחה, יחד עם אחותם, והם זכאים לשני שלישים מעזבונה, שניהם מצויים ממילא בהליך פשיטת רגל ולפיכך משמשים המשיבים כמנהלים מיוחדים לנכסיהם. מכאן, כי המשיבים ממילא היו זכאים לעתור לבית המשפט בבקשה למימוש נכסי העזבון, בכובעם כבעלי תפקיד בתיקי המבקש ואחיו.

7.

סופו של דבר, שאני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור, וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע מימוש דירת המגורים של המנוחה. אציין בהקשר זה, כי כפי שעולה מתגובת המשיבים והכנ"ר, וההסכם המצורף, הדירה מושכרת כיום לבנו של המבקש תמורת הסך של 1 ₪ בלבד לחודש.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. המבקש ישא בשכר טרחת המשיבים בסך 10,000 ₪.