רע"א 1300/09 עדן חשמל בע"מ נ. א.א. מרכזי שליטה בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 1.1.2009 בתיק ע"א 1184/07, בו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 28.12.2006 (תיק הוצל"פ 17-09228-04-7), לפיה הם חויבו לשלם למשיבים במסגרת פסק בוררות, תוספת מע"מ בשיעור של 18% מלבד קרן החוב.

לאור כניסתו לתוקף של חלק מן השינויים שהוכנסו במסגרת הרפורמה לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, יוער למען הבהירות, כי הענין נדון על פי הוראות החוק כפי שהיו לפני תיקונו.

פסק הבוררות ניתן ביום 15.1.2003. סעיף 361 לפסק הבוררות קבע כדלהלן:

"למיטב הבנתי ולאחר בדיקה שערכתי, כל ראשי הנזק בגינם פסקתי חייבים במע"מ. אשר על כן, הנני מחייב את שני הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 3,269,114 ש"ח בצרוף מע"מ, דהיינו סך של 3,857,555 ש"ח כולל מע"מ, וכן את הוצאות הבוררות ושכ"ט עו"ד בסך של 300,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סה"כ לתשלום 4,211,555 ש"ח כולל מע"מ [ראה פירוט סכומים בטבלה בסעיף 362]. סכום זה אינו כולל את ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו בתביעה שכנגד וכן אינו כולל את יתרת שכ"ט הבורר בגין מתן הפסק. התובעים ימציאו לנתבעים חשבונית מס כדין בגין כל סכום שיקבלו בפועל במועד בו יקבלו אותו".

שיעור המע"מ על פיו חושבו הסכומים היה 18%. בטבלה שבסעיף 362 לפסק הבוררות מצוינים סכומי החוב ובתחתיתה מצוין סך הסכום לתשלום לאחר הוספת הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך דין (להלן: הוצאות נוספות ) ללא מע"מ – 3,569,114 ש"ח, וסך הסכום לתשלום לאחר הוספת ההוצאות הנוספות כולל המע"מ – 4,211,555 ש"ח.

המבקשים הגישו בקשה על דרך המרצת פתיחה לביטול פסק הבוררות ואילו המשיבים, עתרו לאישורו.

ביום 1.3.2004 שיעור המע"מ הוקטן משיעור של 18% ל-17%.

ביום 25.8.0004, אישר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' אחיטוב-הרטמן ) את פסק הבוררות "ככתבו וכלשונו" (הפ 388/03) (להלן: פסק הדין הראשון ).

במכתב מיום 1.9.2004 הודיע בא כוח המבקשים לבאת כוח המשיבים, כי בכוונת המבקשת 1 לפרוע את הסכומים הנקובים בפסק הבוררות, לאחר ארגון הכספים. בנוסף, נתבקשה המשיבה 1 להמציא אישור על ניכוי מס במקור וחשבונית מס כדין.

למחרת, ביום 2.9.2004 פתחו המשיבים תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הבוררות. בתגובה, הגישו המבקשים בקשה בטענת "פרעתי", ובה הוסבר כי לעומת מועד מתן פסק הבוררות, בו עמד שיעור המע"מ על 18%, בעת מתן פסק הדין הראשון, גובה המע"מ כבר ירד. כתוצאה מכך, בעוד המע"מ שולם לפי שיעור 18%, בחשבונית שהם קיבלו צוין מס של 17% בלבד. לאור זאת, דרשו המבקשים להשיב להם את ההפרש ששולם על ידם. כן נטען, כי המשיבה 1 זכתה לקיזוז מע"מ לפי שיעור של 17% ושלשלה את ההפרש של 1% לכיסה. המשיבים מצידם סברו, כי אין לשנות את פסק הבוררות לגבי הקרן, לאחר שזה אושר "ככתבו וכלשונו" בבית המשפט המחוזי. בנוסף נטען, כי יש להותיר את גובה המע"מ על 18% גם ביחס להוצאות הנוספות, כדי לשפות את המשיבים על הוצאותיהם בעת ניהול ההליכים, כאשר עמד גובה המע"מ על 18%. עוד נאמר, כי ניצול זכות המשיבים לקיזוז איננו רלוונטי למחלוקת שבין הצדדים.

לאחר שני דיונים בפני ראש ההוצאה לפועל בימים 3.1.2005 ו-16.6.2005, ביום 28.12.2006 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשמת ק' כץ ) לענין שיעור המע"מ. ראש ההוצאה לפועל דחתה את טענות המבקשים ביחס לקרן החוב, אך קיבלה את טענותיהם לענין גובה המע"מ על ההוצאות הנוספות. בהחלטה נאמר:

"6. הלכה היא כי לשכת ההוצל"פ אמורה לבצע פסקי דין והחלטות ככתבן וכלשונן. קל וחומר במקרה זה, בו נתן גם ביהמ"ש המחוזי את החלטתו, כי יש לבצע את פסה"ד ככתבו וכלשונו. פסק הבורר מיום 15.1.03 הינו ברור ומפורט. אכן, לפי הנטען ע"י ב"כ הזוכה, נקב הבורר במפורש בסכומי הקרן הכוללים מע"מ, בסעיף 361 לפסק הבורר, ואף פרט את הסכומים בטבלה בסעיף 362 לפסק הבורר. סכום הקרן בצרוף המע"מ ננקב במפורש פעמיים, בסך הנ"ל של 4,211,555 ש"ח. משכך הפך הסך הנ"ל להיות חלק מפורש מפסק הבורר, וראש ההוצל"פ אינו מוסמך לשנותו. בנקודה זו מקובלות עלי טענות ב"כ הזוכה, ולפיכך, אין רלוונטיות לחוק המע"מ, משננקבו הסכומים במפורש בפסק הבורר על החייבת לשלם את כל הסכום הנקוב (4,211,555) במלואו. לגבי רכיב הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך הדין, הרי ששם נקב הבורר, בסעיף 361, בסכום הקרן בתוספת מע"מ, מבלי לחשב את שיעור המע"מ, וכלשונו: "...אשר על כן, הנני מחייב את שני הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים ... וכן את הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך דין בסך של 300,000 ש"ח בתוספת מע"מ" משלא נקב הבורר בשיעור המע"מ במפורש לרכיב זה, הרי שיש לפנות להוראותיו של חוק המע"מ. לכן באם במועד התשלום בפועל השתנה שיעור המע"מ, יש לשלם את הסכום בהתאם לשינוי בפועל.

7.לפיכך הזוכה ישיב לחייבת את הפרשי המע"מ בגין התשלומים שקיבל לידיו באם קיבל, המתייחסים להוצאות ולשכר טרחה".

על החלטה זו, הגישו המבקשים ערעור ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שעניינו שיעור המע"מ על קרן החוב. ביום 1.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן ) את הערעור (להלן: פסק הדין השני ). בית המשפט התייחס להלכה הקובעת, כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי" ולברר את טענות של החייב, מוגבלת לשאלות שהתעוררו רק לאחר מועד מתן פסק הדין. לפי הלכה זו, גם אם סבור היה ראש ההוצאה לפועל, כי יש להפחית את שיעור המע"מ על פיו יש לחשב את גובה החוב, לא היה בסמכותו להורות כך, מאחר ופסק הדין הראשון ניתן לאחר שכבר הופחת שיעור המע"מ מ-18% ל-17%. משכך – קבע בית המשפט – מחובתו של ראש ההוצאה לפועל לבצע את פסק הבוררות על פי האמור בפסק הדין הראשון, "ככתבו וכלשונו", תוך חישוב החוב על פי שיעור מע"מ של 18%. זאת, מאחר ואין בסמכותו לערער על האמור בפסק דין של

בית המשפט , אף אם נפלה בו טעות.

מעבר לדרוש, הבהיר בית המשפט , כי דעתו איננה נוחה מן התוצאה אליה הגיע, מאחר ולגופו של ענין נראה שהיה מקום לחשב מחדש את גובה החוב. בית המשפט

ציין, כי מלשון פסק הבוררות משתמע, שהסכום שנפסק לטובת המשיבים, כלל מספר מרכיבים – את קרן החוב ואת המע"מ – וחושב בהתאם לשיעור המע"מ התקף דווקא לאותו מועד. לפיכך, לא ניתן למצוא כל הצדקה לכך, שהמשיבים שילמו לרשויות המס מע"מ בשיעור של 17%, בעוד המבקשים העבירו לידיהם מע"מ בשיעור של 18% מגובה הקרן. ההפרש שהגיע לכיסם של המשיבים אם כן, איננו מהווה חלק מן החוב המקורי והוא בבחינת עשיית עושר ולא במשפט. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי ניתן היה להימנע מתוצאה זו, לו ניצלו המבקשים את האפשרות שעמדה לרשותם לעתור תוך עשרים ואחד יום מיום מתן פסק הדין, לתיקון אופן חישוב המע"מ.

תוספת המע"מ על ההוצאות הנוספות נותרה כאמור בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, בשיעור של 17%. המשיבים לא ערערו עליה, ו בית המשפט פסק כי ההחלטה חלוטה לענין זה וממילא, סבר הוא לאור האמור לעיל, כי זוהי גם התוצאה הנכונה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה מבקש בא כוח המבקשים לקבוע, כי על מרשיו לשלם למשיבים מע"מ בגובה 17%, לפי שיעור המע"מ בעת ביצוע התשלום. לחילופין מבקש הוא להורות, כי על המשיבים להמציא חשבונית מס על הסכומים ששולמו להם, בהם יצוין במפורש כי שיעור המע"מ על הסכום הינו 18%. בא כוח המבקשים, מסביר בבקשתו מדוע לדעתו שגתה ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה ולגופו של ענין טוען, כי לראש ההוצאה לפועל יש סמכות לתקן את שיעור המע"מ על קרן החוב, מאחר ושיעורו השתנה ומאחר וברור כי פסק הדין מחלק בין הקרן לתוספת המע"מ. עוד נטען, כי לא ייתכן שבחשבונית המס הניתנת כנגד התשלום יופיע מע"מ בשיעור של 17% ואילו גביית החוב תכלול מע"מ גבוה יותר. כמו כן, טוען בא כוח המבקשים, כי לא ניתן היה לבטל את פסק הבוררות בשל הפחתת שיעור המע"מ, מאחר ושיעור המע"מ הופחת לאחר מתן פסק הדין ולא לפניו. לפיכך לשיטתו, היה על בית המשפט המחוזי לקבוע בפסק הדין השני, כי פסק הבוררות כולל למעשה הנחיה לשינוי שיעור המע"מ הקבוע בו, לשיעור הרלוונטי בעת התשלום.

באת כוח המשיבים טוענת מצידה, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, בשל איחור של יום בהגשתה, ללא שהוגשה בענין זה בקשה להארכת מועד. מלבד זאת נטען, כי יש לקיים את פסק הבוררות כלשונו – בתוספת מע"מ של 18%, וכי כאמור בפסק הדין השני, אין לראש ההוצאה לפועל סמכות להתערב בתוכנו של פסק הדין הראשון.

דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. הסוגיות שמעורר בא כוח המבקשים – השפעת שינוי שיעור המע"מ על גובה החוב, נפקות הקביעה שתירשם חשבונית מס כדין במועד תשלום החוב, וסמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל – נוגעות כולן לעניינם האישי של הצדדים ולנסיבות המקרה הזה בלבד. משכך, הן אינן מגבשות עילה אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי" בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). די בסיבה זו בלבד, כדי לדחות את הבקשה, גם מבלי להידרש לטענות אחרות של הצדדים.

מעבר לכך, דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופו של ענין. השאלה שעומדת להכרעה בפניי, היא האם לראש ההוצאה לפועל היתה סמכות לשנות את הסכום שחויבו המבקשים לשלם בפסק הדין השני, באמצעות הקטנת שיעור המע"מ על קרן החוב מ-18% ל-17% (שיעור המע"מ על ההוצאות הנוספות איננו עומד לדיון). התשובה לכך היא בשלילה, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענת המבקשים, כי עליהם לשלם מע"מ בשיעור 17% בלבד, התבססה על שינוי שיעור המע"מ בחודש מרץ 2004. פסק הדין הראשון ניתן כחצי שנה מאוחר יותר. במילים אחרות, מקור טענתם הוא בעובדה, שגובשה לפני מתן פסק הדין שעמד לביצוע בפני ראש ההוצאה לפועל. משכך, במהותה משיגה טענה זו על קביעות שהוכרעו בפסק הדין הראשון ועל כן היה עליה להתברר במסגרת הליך ערעור על פסק הדין ולא כטענת "פרעתי" בפני ראש ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית המשפט , ולכן סמכותו מוגבלת לדיון בעובדות וטענות שהתעוררו לראשונה לאחר מתן פסק הדין (ראו בר"ע 87/72 אלבוים נ' חברת פרץ אפשטיין , פ"ד כו(2) 145, 147 (1972); רע"א 10971/05 זהבי נ' עיריית קרית ביאליק (לא פורסם, 28.9.2006); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות כרך א 191-190 (2008) (להלן: בר-אופיר ).

הצד השני של אותו מטבע לענין זה, הוא חובתו של ראש ההוצאה לפועל למלא אחר הוראות פסק הדין העומד לביצוע, כמות שהן. אין זה מתפקידו לברר, האם התוצאה אליה הגיע בית המשפט

נכונה וראויה ולפיכך, אם לא הוגש ערעור על פסק הדין, על ראש ההוצאה לפועל מוטלת החובה לבצעו, אפילו אם נפלה בו טעות (ע"א 429/71 שושן נ' גורביץ , פ"ד כו(1) 14, 17-16 (1972); המ' 218/69 איזנברג נ' איזנברג , פ"ד כג(2) 746, 748-747 (1969); בר-אופיר , בעמ' 5-4). כאמור, בפסק הדין הראשון אושר פסק הבורר "ככתבו וכלשונו". תרופתם של המבקשים לתיקון שיעור הריבית היתה לערער על פסק דין זה, אך משנדרש ראש ההוצאה לפועל להחליט מהו הסכום שיש על המבקשים לשלם, לא נותר לו אלא לפרש את פסק הבוררות על פי פסק הדין הראשון ולחייב את המבקשים להוסיף על הקרן, מע"מ בגובה 18%.

מאחר ופסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר שינוי גובה המע"מ בחוק, משלא הגישו המבקשים ערעור עליו, אין להם לבוא בטענות על סכום החוב שעליהם לשלם. לפיכך, צדק בית המשפט המחוזי בפסק הדין השני, כאשר קבע כי אין מקום להתערב בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל. תוצאה זו מייתרת את הדיון בגוף פסק הבוררות ובתוצאה אליה ראוי היה שיגיע בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות ובשכר טרחת באת כוחם של המשיבים בסך 7,500 ש"ח.