רע"א 1318/14 דב מובשוביץ באמצעות מיופ'ח אבי אברהם מובשוביץ נ. עו"ד אורית

1.

העובדות הצריכות לעניין פורטו בתמצית בהחלטתו של הנשיא גרוניס ברע"א 7170/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' חברת מודוב בע"מ (3.3.2013) ואביא את הדברים כלשונם:

"החברה היא חברה קבלנית, שהתחייבה לבנות בניין בן 12 דירות. אחת מן הדירות, שאומנם נבנו, היא הדירה שמימושה מבוקש והיא נמצאת, כאמור, בבעלות החברה. לצורך מימון הפרויקט קיבלה החברה הלוואה מחברת "ראו בית השקעות בע"מ" (להלן – ראו השקעות ). חובה של החברה בגין ההלוואה הובטח באמצעות שעבוד זכויותיה בדירה לטובת בעלי השליטה בראו השקעות (להלן – פולאק ). במועד מאוחר יותר, מכרה החברה את הדירה לרעייתו של בעל השליטה בה (היא גב' מובשוביץ). רכישת הדירה מומנה בחלקה באמצעות הלוואה מהבנק, ולהבטחת החזרתה נרשם משכון לטובתו במרשם המשכונות. בעקבות מכירת הדירה (ולאחר שהחלו הליכי פירוק החברה) הגישו פולאק וראו השקעות תביעה נגד גורמים שונים, ובהם החברה, בעל השליטה בה, גב' מובשוביץ (שנפטרה בינתיים) והבנק. בתביעתם ביקשו פולאק וראו השקעות, בעיקרו של דבר, כי מכירת הדירה תבוטל וכי יוצהר שהשעבוד לטובתם קודם לשעבוד לטובת הבנק. בית המשפט שדן בהליכי הפירוק התיר להמשיך בתביעה זו, ככל שהיא נוגעת לביטול מכר הדירה ולהשבתה לחברה, ובכפוף לכך שלא יוטלו הוצאות על החברה בגין התביעה.

בית המשפט שדן בתביעה (כבוד השופט א' סטולר ) קיבל את התביעה באופן חלקי והצהיר על בטלות עסקת המכר. לעניין השעבודים קבע בית המשפט כי לפי תנאי ההסכם שנכרת בין פולאק לבין החברה, בטל השעבוד שנרשם לטובתו [...]".

2.

בפסק דינו הנ"ל של השופט סטולר (להלן: פסק-הדין הראשון) נאמר כי עם ביטול השעבוד לטובת פולאק "נותר השיעבוד הרשום לטובת הבנק ברשם המשכונות כשיעבוד תקף יחיד". בהמשך לפסק הדין הראשון, אישר ראש ההוצאה לפועל ביום 22.8.2010 לכונסת הנכסים מטעם הבנק, להמשיך בהליכי מימוש הדירה. המימוש הותנה על ידי ראש ההוצאה לפועל בתשלום דיור חלוף בסך של 150,000 ₪ למבקש, שהוא יורשה ובן זוגה של המנוחה גב' מובשוביץ, בעל השליטה בחברה ומי שהתגורר בדירה.

3.

בהחלטה מאוחרת של בית המשפט

של פירוק מיום 25.7.2011 (כב' השופטת ו' אלשיך ) נפסק כי משנקבע בפסק הדין הראשון שהעברת הזכויות על שם גב' מובשוביץ בטלה, אין תוקף לשעבוד של הבנק. השעבוד אף לא נרשם ברשם החברות ועל כן אינו תקף כלפי הנאמן בהליך של חדלות פירעון. בית המשפט הורה כי הליכי מימוש הדירה יתבצעו על ידי המפרק וכונסת הנכסים בצוותא, בפיקוח בית המשפט של פירוק.

על החלטה זו הגיש הבנק בקשת רשות ערעור ל בית המשפט העליון, שנדחתה בהחלטתו הנ"ל של הנשיא גרוניס.

4.

מכירת הדירה אושרה על ידי בית המשפט של פירוק ותמורת המכירה נכנסה לקופת הפירוק. כונסת הנכסים הגישה לתיק הפירוק בקשה לאשר את הוצאות הכינוס שנעשו בתקופת הפיקוח בלשכת ההוצאה לפועל, לרבות דמי הפינוי בסך 150,000 ₪. הכנ"ר והמפרק הסכימו לבקשה והמבקש התנגד.

בהחלטתו מיום 22.1.2014 נעתר בית המשפט של פירוק לבקשה ועל כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפניי.

5.

בבקשה נטען, בין היתר, כי כבר בעקבות פסק הדין הראשון פקע תוקפו של המשכון לזכות הבנק, על אחת כמה וכמה לאור החלטות השופטת אלשיך והנשיא גרוניס, כך שאין הבנק זכאי לקבל את הוצאות הכינוס.

6.

אומר בקצרה כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

כפי שציין בית משפט של

פירוק, הבקשה אף מקוממת, בהתחשב בכך שהמבקש הוא שקיבל את הסך של 150,000 ₪. מכל מקום, כל עוד לא ניתנה החלטתה של השופטת אלשיך, רשאי היה הבנק להמשיך בשעתו בהליכי מימוש המשכון על פי הבנתו את פסק הדין הראשון, כפי שהבינו גם ראש ההוצאה לפועל שאישר את המשך הליכי הפינוי.

7.

אך גם בהנחה שמימוש המשכון על ידי הבנק לאחר פסק הדין הראשון נעשה שלא כדין, יש להשיב לבנק את הוצאות הכינוס מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת, באשר הדירה מומשה ונמכרה כפנויה רק לאחר שהבנק שילם למבקש דמי דיור חלוף בסך של 150,000 ש"ח. כפי שציין בית משפט קמא, בכל מקרה נדרש היה לשלם את דמי הדיור החלוף לצורך מימוש הדירה, כך שאין נפקא מינה אם מימוש הדירה נעשה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל או במסגרת הפירוק. ובקיצור, הבנק זכאי להחזר הוצאותיו כמי שגרם לכך שהדירה תימכר ותמורתה תופקד בתיק הפירוק לטובת נושי החברה.

8.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.