רע"א 132/99 משה קסטל נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 534/97) ברציחתם של שני אנשים, ונדון לשני מאסרי עולם שירוצו במצטבר.

על פי הכרעת הדין, נהג המערער להמר והיה שקוע בחובות כבדים, מהם בגין הלוואות בריבית קצוצה. הוא הסיע במוניתו את אחד מקרבנותיו, ורצח אותו כדי ליטול מידיו סכום של 35,000 דולר, בו החזיק המנוח. לאחר שירה במנוח והרגו, רצח גם את המנוח השני, עובר אורח שעבר במקרה במקום במכוניתו.

המערער מבקש להקדים את הדיון בענייננו, שכן לטענתו, סיכוייו לזכות בערעור טובים ביותר, משום שהרשעתו מסתמכת על ראיות נסיבתיות, אשר אינן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה המערער הוא הרוצח.

עוד נטען, כי עזבונו של אחד המנוחים הגיש נגד המערער תביעה אזרחית, וכי סביר להניח שבית המשפט הדן בתביעה זו ימתין לתוצאות הערעור לפני שידון בתביעה לגופה.

בית המשפט המחוזי התייחס בפתח הכרעת הדין הארוכה והמפורטת לעובדה שבפניו ראיות נסיבתיות בלבד, וכך אמר:

"... הובאו לפנינו ראיות רבות - יחד יוצרות הראיות פסיפס, או-אם תרצו לומר, תמונות הרכבה ("פאזל"), המורכבות מחלקים רבים. כאשר מצרפים את חלקי תמונות ההרכבה, מצטיירת תמונה חד משמעית לפיה אכן היה זה הנאשם, הוא ולא אחר, שקטל את שני המנוחים ביריות אקדח. התמונה הכוללת המצטיירת ברורה היא ואינה מותירה ספק בשאלה האמיתית הטעונה הכרעה - שהנאשם הוא הרוצח." (סעיף 5 להכרעת הדין).

בהמשך מביא בית המשפט את ההלכה הקובעת כיצד על בית המשפט לבחון את הראיות הנסיבתיות (ע"פ 728/84, שמעון חרמון נגד מדינת ישראל , פ"ד מא(3) 617, ומראי המקום הנוספים המפורטים שם), ומבהיר:

"בדרך זו הלכנו. שקלנו את כל הראיות שהובאו לנו. לפנינו ראיות רבות, שבהשתלבותן יחד - יש להן כח מצטבר והן מוכיחות את האשמה מעבר לכל ספק סביר. בחנו גם את הסבריו של הנאשם לגביו הראיות השונות, ואת טענותיו שלו בדבר תנועותיו ביום הרצח. בחנו גם ראיות שונות שעניינן חשודים פוטנציאליים אחרים. בסופה של הדרך הארוכה הגענו, כאמור, לכלל דעה שאין מנוס מן המסקנה, לאור כוחן המצטבר של הראיות השונות, שאכן הנאשם היה זה שביצע את מעשי הרצח." (סעיף 7, עמוד 4 להכרעת-הדין).

בנסיבות אלו, אין לייחס משקל מיוחד לעובדה שהמשפט הוכרע על סמך ראיות נסיבתיות ולא על סמך ראיות ישירות, ודינו של המערער כדינם של אחרים שהורשעו במשפט פלילי, הטוענים לחפותם ומבקשים להשמע בפני בית משפט זה. טענת חפות נטענת על ידי מערערים רבים, אולם המשקל שניתן לייחס לטענה זו מוגבל, ואין הוא מהווה שיקול מרכזי להקדמת הדיון בערעור.

עיינתי בבקשה להחשת הדיון, בהודעת הערעור ובפסק הדין. טענות המערער בערעור נשמעו כבר בבית המשפט המחוזי ונדחו על ידי בית המשפט, תוך התייחסות מפורטת ומנומקת.

המערער מצוי במעצר, לטענתו, מיום 24.11.98. גזר הדין נגדו ניתן ביום 24.11.98, והערעור הוגש ביום 6.1.99. כאמור, נדון המערער לשני מאסרי עולם שירוצו מצטבר, כך שאין הוא צפוי להשתחרר בקרוב.

יש לזכור, כי הקדמת הדיון בתיק כלשהו אינה עומדת בחלל ריק, ומשמעותה המיידית היא עיכוב שמיעתם של תיקים אחרים. כדי להצדיק החשת הדיון בענייננו, על המערער להראות מדוע ראוי להעדיפו על פני מערערים אחרים, הטוענים אף הם לחפותם, אשר ערעורם הוגש במועד מוקדם יותר, ואשר מועד השלמת ריצוי עונשם קרוב יותר מזה של המערער. העובדה שההרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות אינה מצדיקה העדפה כזו.

אשר לטענה בדבר קיומו של הליך אזרחי נגד המערער, תמוהה העלתה של טענה זו מצד המערער דווקא. ראשית, משום שמטבע הדברים העניין בהקדמת ההכרעה בתביעה הוא בעיקרו עניינם של התובעים, ולא של הנתבע. שנית, משום שדוקא אם יתקבל ערעורו של המערער, והוא יזוכה מאשמה, לא יהיה לפסק הדין מעמד בהליך האזרחי, שכן בהתאם לסעיף 42 א' לפקודת הראיות, ממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי יהיו קבילים במשפט אזרחי רק כאשר פסק הדין מרשיע את הנאשם.

יוצא, איפוא, שקיומו של הליך אזרחי אינו מהווה עילה להקדמת הדיון כשהוא נשמע מפי המערער - הנתבע.

נוכח כל האמור, אני דוחה את הבקשה.

הערעור ייקבע לדיון כסדרו, בהתחשב בכל הנסיבות הרלוונטיות וביומן בית המשפט.