רע"א 1320/13 פלוני נ. מדינת ישראל קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת וינבאום וולצקי) בע"ו 19637-08-12 מיום 11.2.13, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטתה של הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 מיום 19.6.12. עניינה של הבקשה טענות בדבר אמות מידה להכרעותיה של הועדה הרפואית העליונה.

רקע

ב.

המבקש הוכר כנכה על ידי המשיב עקב מחלת אסטמה בה לקה, ונכותו הועמדה על 40% (בתחילה נכות זמנית, שביום 9.8.12 הוכרה כנכות קבועה). המבקש עתר, לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן תקנות הנכים ) להכרה בנכויות מוסבות – השמנת יתר ותסמונת דום נשימה בשינה בעטיה של השמנה זו – אשר נגרמו לטענתו עקב שימוש תכוף בסטרואידים בשל מחלתו.

ג.

עתירתו של המבקש נדחתה בועדה הרפואית הראשונה, והוא עירער לועדה הרפואית העליונה. בהחלטתה של הועדה הרפואית העליונה מיום 19.6.12, שהתכנסה בימים 8.11.11 ו-21.2.12, נדחה ערעורו של המבקש. נקבע, כי לפי ה- BMI (מדד היחס בין משקל לגובה) המבקש נמצא בגבול העליון של הנורמה (ה- BMI

של המבקש היה 29.33

– המבטא עודף משקל קל), וכי גם לפי היקף המתניים נמצא המבקש בגבול העליון של הנורמה. הועדה קבעה, כי "השמנה מינימלית זו תואמת את המקובל בהשמנה עקב העלייה בגיל", וכי "השמנה מינימלית זו אינה מקנה נכות לפי ספר התקנות של הביטוח הלאומי". נאמר, כי ההפניה לתקנות הביטוח הלאומי נעשית לבקשתו של המבקש. עוד נאמר, כי "בקובץ התקנות והנהלים לעבודת הועדות הרפואיות במשהב"ט, אין תיאור או פגימה על השמנה, ואין סעיף ספציפי על השמנה".

ד.

המבקש עירער לבית המשפט המחוזי (ע"ו 19637-08-12). בערעורו טען, בין היתר, כי הועדה התייחסה למבחני הנכות במל"ל, הגם שהוא חזר בו מהפנייתה אליהם, וכי התעלמה מן המנגנון שבסעיף 11 לתקנות הנכים, הקובע כיצד לקבוע נכות מתואמת מקום שלא נמצא סעיף ספציפי. כן הועלו טענות באשר להרכב הועדה והתנהלותה.

ה.

בפסק דין מיום 11.2.13 נדחה ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין, כי ההפניה למבחני הנכות שעל פי תקנות המל"ל נעשתה רק לצורך היקש, "זאת מאחר ובמקביל מפרטת הועדה טבלה מקובלת של ערכי ה – BMI שהם לאו דווקא נתוני המל"ל". בפסק הדין נקבע, שאין מקום להתערב בקביעתה של הועדה כי המבקש מצוי בעודף משקל קל שאינו מצדיק קביעת נכות מוסבת, "שכן מדובר בקביעה רפואית טהורה". כן נדחו יתר טענותיו של המבקש. לבסוף (פסקה 19) הוער, כי "נכון היה להפריד בין מסמכים השייכים לדיוני הועדות לבין מסמכים והתכתבויות שכלל לא רלוונטיים לשאלה הרפואית שהועדה נדרשת להחליט בה, ואשר ייתכנו מקרים שיהיה בהם כדי להשפיע".

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשה

ז.

בבקשה נטען, בעיקר, כנגד השימוש שעשתה הועדה הרפואית העליונה בתקנות המל"ל. נטען, כי "את המחלוקת כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, יש להכריע על פי קריטריונים רפואיים ומשפטיים המצויים בגדרי חוק הנכים. השימוש הפסול בתקנות הביטוח הלאומי ומעבר לכך האישור המאוחר שניתן לכך 'מסוכן' הוא ועלול להעמיד נכי צה"ל רבים בפני מצבים בלתי אפשריים, עת יעשה המשיב שימוש בסעיפי תקנות חיצוניות לחוק הנכים והתקנות החלות מכוחו, לשם מציאת דרך לפסול זכאות לנכות שבדין", וכי "על הועדה העליונה היה להכריע על פי המצוי בתקנות הנכים, ולאתר סעיף מתאים אשר ישקף את הליקוי התפקודי בגין השמנת היתר והבא בעקבותיה, ולא להסתפק בהכרעה תוך שימוש בסעיף חיצוני מתחום הביטוח הלאומי". עוד נטען, כי "אם ייפתח הפתח לשימוש המשיב בתקנות חיצוניות, שאז מן הראוי לאפשר אף לנכי צה"ל בבואם לטעון בפני הועדות הרפואיות, לעשות שימוש בתקנות מיטיבות המצויות בתחיקה סוציאלית חיצונית לחוק הנכים והתקנות מכוחו". המבקש עותר בבקשתו גם למתן הנחיה ברורה "בדבר אופן השימוש בתקנה 11 לתקנות הנכים, ודרך קביעת הנכות התפקודית, עת לא קיימת נכות ספציפית בקובץ התקנות". לטענת המבקש, סוגיות אלה חורגות מעניינו הפרטני, ועל כן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הכרעה

ח.

לאחר העיון,

אין בידי להיעתר לבקשה. חרף הנטען בבקשה, אין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ומדובר – בסופו של יום – בקביעה רפואית מובהקת בעניינו הקונקרטי של המבקש. ככזו, אין הבקשה באה בקהלם של המקרים החריגים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר); רע"א 224/09 סלמאן נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון (לא פורסם, 1.4.09; השופט דנציגר)). אזכיר, כי סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] קובע, שערעור לבית המשפט המחוזי על מסקנות הועדות הרפואיות יהא בשאלה משפטית בלבד; כך בערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, לא כל שכן בגלגול רביעי בבית משפט זה, לאחר שתי ועדות רפואיות ובית המשפט המחוזי.

ט.

גם לגוף הדברים אין ניתן להיעתר לבקשה. בהחלטת הועדה הרפואית העליונה נקבע, כי לפי שני מדדים אובייקטיביים – BMI

והיקף המתניים – המבקש "נמצא בגבול העליון של הנורמה"; איני רואה סתירה בין הימצאו של אדם בגבול עליון של הנורמה לעודף משקל קל, נושא שאליו נדרש המבקש. פנייתה של הועדה הרפואית העליונה לספר התקנות של הביטוח הלאומי נעשתה לפי בקשת המבקש (עובדה שלא צוינה בבקשה עצמה, ונלמדה מעיון בהחלטת הועדה הרפואית ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי), ולא הייתה נחוצה כשלעצמה להכרעה בעניינו, כיון שלא נמצא מקום לקביעת נכות כל עיקר במלים אחרות, קביעתה הרפואית של הועדה הרפואית העליונה עומדת בעינה גם ללא הפניה לספר התקנות של המל"ל, וממילא מתייתרות טענותיו העקרוניות של המבקש בהקשר זה. על רקע הקביעה, כי השמנת היתר ודום הנשימה הנטענים אינם קשורים לנכותו המוכרת של המבקש (אסטמה), מתייתר הצורך לדון גם בטענותיו של המבקש באשר לתקנה 11 לתקנות הנכים, העוסקת בקביעת דרגת הנכות. כשלעצמי סבורני, בלא שאטע מסמרות, כי אין דופי בפניה לתקנות הביטוח הלאומי מקום שאין תשובה מלאה בתקנות הנכים, שכן עסקינן במאטריות רפואיות מקבילות – וגם תוך שימוש בתקנה 11 ניתן להגיע לספר הביטוח הלאומי כאסמכתא מקצועית.

י.

טרם חתימה אוסיף, והדברים נאמרים בהיבט הכללי ומבלי לפגוע חלילה, כי מצטרף אני להערתו של בית המשפט המחוזי בפסקה 19 לפסק דינו, כנזכר בפסקה ה' למעלה. אכן, ככלל ראוי שבפני הועדות הרפואיות יעמדו המסמכים הנוגעים אך לשאלה הרפואית העומדת על הפרק, ולא חומר לא רלבנטי, ולוא על מנת למנוע מראית עין לקיומה של הטיה. ועם זאת, כמובן כל חומר רלבנטי צריך להימצא בפני הועדות וכל חומר שהיה בפני הועדה הראשונה צריך להימצא בפני הועדה העליונה, וזו תקינותו של ההליך; אך כמו בבית משפט – חומר לא רלבנטי מקומו מחוץ לועדה.

יא.

מכל מקום, אין בידי להיעתר לבקשה, נוכח כל האמור.