רע"א 1335/04 סאלם אבו סולב נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת גרסטל) בבר"ע 1112/03 בה נדחתה בקשת המבקשים למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת בוסתן) בבש"א 2535/02 שלא לבטל את פסק הדין בת.א. 1237/83.

2.ב-26.12.83 ניתן פסק דין לפינויים של המבקשים מנכס הנמצא ביבנה, בו הם מתגוררים, לטענתם, מאז 1976 (ת.א. 1237/83). המקרקעין מצויים בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. בעקבות כך, נשלחה למבקשים בשנת 1988 הודעת פינוי מטעמו של המשיב. המבקשים מודים כי קיבלוה אך טוענים כי לא צורף לה פסק הדין המורה על פינויים. רק בנובמבר 2002 פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדם ולביטול פסק דין הפינוי שניתן נגדם. לטענתם, פסק הדין ניתן בהעדרם מבלי שנמסרו לידיהם כתבי בי-דין, מועד הדיון בו שומע פסק הדין לא הובא לידיעתם, ופסק הדין לא הומצא להם מעולם, אף לא על ידי המשיב שניהל עמם משא ומתן לפינוי השטח במשך שנים. ניהול משא ומתן בינם לבין המינהל במשך שנים רבות שקול, לטענתם, כויתור המדינה על ביצוע פסק הפינוי.

בית משפט השלום דחה את בקשת העותרים לביטול פסק הדין. הוא קבע כי קיומו של פסק הדין הובא לידיעתם לכל המאוחר ב-1988, עם קבלת הודעת הפינוי, ועל כן לא היה מקום לשיהוי כה רב בפנייה לביטול פסק הדין רק בשנת 2002. בשל שיהוי זה בוער בינתיים תיק בית המשפט ולכן לא ניתן היה לברר האם המבקשים זומנו לדיון בעניינם כדין, ואי אפשר היה לעמוד על הנסיבות המדויקות למחדלם של המבקשים להתייצב ולהתגונן בפני תביעת הפינוי שהוגשה נגדם.

גם לגופו של עניין קבע בית המשפט כי המבקשים לא העלו טענת הגנה טובה מאחר ולא פרטו כיצד רכשו את הזכויות בנכס נשוא המחלוקת. פנייתם של העותרים למתן רשות הערעור על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי נדחתה אף היא מטעמים דומים. נמצא עוד, כי חילופי הדברים בין המינהל לבין המבקשים, נעשו בעקבות פנייתם של המבקשים אל ועדת הפינויים בבקשה להעניק להם פיצוים ומגורים חלופיים. נכונותה של הרשות הציבורית לפעול למען המבקשים טרם מימוש פסק הפינוי, אינה יכולה, כך נפסק, למנוע מהם את מימוש הפסק.

על החלטה זו עותרים המבקשים למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

3.בבקשתם שלפנינו, שבים המבקשים ומעלים את עיקרי הטענות אותן העלו בפני הערכאות הקודמות. הם מצביעים על הכשל בהמצאת כתבי בי-הדין בתביעה לידיהם, את אי-הזמנתם לדיון ואי-המצאת פסק הדין לידיהם. הם מודים כי קיבלו את הודעת הפינוי בשנת 1988 אך טוענים כי פסק דין הפינוי, אשר ניתן בשנת 1983, לא הובא לידיעתם אלא בשנת 2002 – עת בה התגלעו קשיים במשא ומתן רב השנים שהתנהל בינם לבין המשיב על מציאת חלופת דיור עבורם ותשלום פיצויים בגין הפינוי. ממילא, כך הם טוענים, הם אינם מטיבים לשלוט בעברית, ועל כן לא יכלו לעמוד על האמור בהודעת הפינוי ועל הסברי נציג המשיב בענין זה. כן הם חוזרים וטוענים כי העובדה שהמשיב ניהל עימם משא ומתן ונמנע מאכיפת פסק הדין בעניינם במשך 20 שנה דינו כדין ויתור המדינה על מימוש הפסק.

4.דין הבקשה להידחות. עניינם של המבקשים נדון בפירוט ונשקל בשתי ערכאות, ואין הוא מעלה סוגיה משפטית או סוגיה בעלת חשיבות כללית מיוחדת המצדיקה דיון נוסף בערכאה שלישית. גם לגופם של דברים צדקו הערכאות הקודמות בהחלטותיהן (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123; רע"א 1892/04 דהן נ' שידורי עמק חפר, רדיו אמצע הדרך ; רע"א 1136/04 ניר אקולוגי נ' עלון ). השתהותם הרבה של המבקשים בנקיטת ההליך לביטול פסק הדין גם לאחר המועד בו ברור שהידיעה על קיומו הגיעה אליהם אינה מעלה צורך ואינה מותירה אף אפשרות כלשהי לברר את טענותיהם העובדתיות הקשורות במתן הפסק בהעדרם. אין גם מקום לטענתם בדבר ויתור המדינה על מימוש הפסק שניתן לטובת המשיב. המשא ומתן לפינוי המבקשים מן הנכס תמורת פיצוי מעיד כשלעצמו על כוונת המשיב לעמוד על זכותו לפינוי שהוכרה בפסק הדין, והמשא ומתן נועד, מן הסתם, להקל על המבקשים את מעמסת הפינוי ולפשט תהליך זה. צדקו, איפוא, הערכאות דלמטה בקובען כי לא נתקיים כל טעם המצדיק מתן אורכה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין לאחר השנים הרבות שחלפו.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, ועימה גם הבקשה להורות על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל.