רע"א 1392/06 יוסף נחום נ. רוברט גל

א.בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים נ' ממן, סגן-נשיא, ה' חטיב וב' ארבל) מיום 1.12.05, בו נדחה ערעור המבקשים (ע"א 1156/04) על פסק הדין של בית משפט השלום בנצרת (השופטת ד' מויאל, סגנית נשיא) מיום 15.3.04 (תא' 1100/99), ואף ערעור המשיבים 3-1 (ע"א 1137/04), והתקבל ערעור המשיבה 4 (להלן: "המדינה") (ע"א 1164/04). עניינו של פסק הדין בחלוקת אחריות בגין ליקויי בנייה ובגובה הנזק שנפסק.

ב.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקשים הם בעלי דירה ברחוב העצמאות 368/21 במגדל העמק (להלן הדירה). בשנת 1994 קיבלו המבקשים מהמדינה תעודת זכאות לצורך קבלת הלוואה לשיפוץ ולתוספת בניה לדירה במסגרת פרויקט שיקום שכונות במגדל העמק. תנאי למתן ההלוואה היה שכירתם של שירותי תכנון ופיקוח על בניית התוספת והשיפוץ, שיינתנו על ידי המשיבים 1 ו-2, העובדים אצל המשיבה 3. המבקשים התקשרו עם קבלן, וזה בנה את תוספת הבניה. לאחר ביצוע הבניה התברר שהתוספת שקעה עד שנוצרה מדרגה בגובה של 2.5 ס"מ בין מפלס הדירה והתוספת, וכי קיימים ליקויים נוספים הגורמים למפגעי רוח ורטיבות. משלא נענו דרישותיהם לתיקון הליקויים, עתרו התובעים לפצותם בגין הנזק שנגרם להם. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לאחריות לנזקים ולגובה הנזק.

ג.בית משפט השלום דן בחוות הדעת שהגישו הצדדים וכן בחוות דעתו של המומחה שמינה, ואימץ את מסקנת המומחה לפיה הכשל בתוספת הוא פרי תכנון לקוי של יסודותיה, שלא התבסס על דו"ח בדיקת קרקע. בית המשפט קבע, לאחר עיון בחוות דעת שונות, כי הדרך המועדפת לתיקון הליקויים הוא הריסת התוספת ובנייתה מחדש בעלות של 112,000 ₪. בהתחשב במכלול הנסיבות קבע כי אחריות המשיבים 3-1 היא בשיעור 80% ואחריות המדינה היא בשיעור של 20%, וכי עליהם לשלם, ביחד ולחוד, סך של 112,000 ₪, פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עגמת נפש וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. על פסק הדין הגישו המבקשים, המדינה והמשיבים 3-1 ערעורים לבית המשפט המחוזי.

ד.בית המשפט המחוזי דן בשלושת הערעורים במאוחד והחליט, כאמור, לדחות את ערעור המבקשים והמשיבים 3-1 ולקבל את ערעור המדינה. בית המשפט סבר, כי אין מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק, למרות שאפשר שהסכום בגין הנזק הלא ממוני נמוך מעט. עוד קבע כי לא היה מקום להתערב בקביעה העובדתית בדבר אחריות המשיבים 3-1 לתכנון ולפיקוח על בניית התוספת. אשר לערעור המדינה, סבר בית המשפט כי אין עליה במקרה דנן חובת זהירות מושגית, ואפילו חלה, לא הופרה על ידיה חובה קונקרטית. בית המשפט קבע, כי אין קשר משפטי או עובדתי בין כך שהמדינה סייעה למימון שיקום השכונות או שהיתה מעורבת בתכנון הכללי, לבין חובת הזהירות המושגית; הסיוע הכספי שנתנה למבקשים, ובמיוחד מימון שירותי התכנון היה תנאי שבלעדיו אין לביצוע התוספת, אך אין הוא הסיבה שגרמה באופן משפטי לנזק. מותר היה למדינה להניח כי המתכננים יעשו את הנדרש מהם, וכך גם הועדה המקומית לתכנון ובניה. לכן נקבע, כי לא היה מקום להטיל על המדינה אחריות לנזקי המבקשים. כלפי פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

ה.המבקשים מעלים בבקשתם טענות רבות. בין היתר, טוענים הם כי היה מקום לפסוק להם פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 100,000 ₪ לפחות, המשקף את הנזק האמיתי שנגרם להם והנמשך עשור שנים, שכן לא ניתן להשתמש בתוספת למגורים והיא מהווה מטרד חמור ומסוכן. לדעתם, היה על בית המשפט לאפשר הגשת ראיה נוספת בערעור, בדבר הנזק הנוסף – ההמשכי – שנגרם לתוספת בעת הליכי הערעור. כן היה מקום – כנטען – לקבל את חוות הדעת של המהנדס ג'וזף קובטי מטעמם, שלפיה עלות בניית התוספת מחדש היא 170,000 ₪ ומע"מ. עוד טוענים הם כי בניגוד לקביעת בית המשפט, אין באפשרות המבקשים לקבל דמי השתתפות בגין השימוש בתוספת משאר הדיירים. אף טוענים המבקשים, כי היה מקום לפסוק להם הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכומים משמעותיים וגבוהים, וכן כי לא היה מקום לפטור את המדינה מאחריות לנזק.

ו.עיינתי בבקשה על נספחיה השונים וחוששני כי אין בידי להיענות לה. טיעוני המבקשים אינם מצביעים על "חשיבות משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת", ולפיכך אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128). אכן, ניכר מן הבקשה – ואין צריך להכביר מלים על כך – כי למבקשים נגרם סבל מתמשך מבניית התוספת באופן רשלני; למעשה על כך אין חולק. הפיצוי שפסק בית המשפט ושאושר על ידי בית המשפט קמא, נסמך על חוות דעת של מר עאטף סאלם שהוגשה מטעם המבקשים , אף כי לא על חוות דעת אחרת מטעמם שנתן מר ג'וזף קובטי. המבקשים לא הציגו טעם מדוע יש להעדיף דווקא את חוות הדעת האחרת. ההבדל בין ההערכות הפיצוי בחוות הדעת, שעניינן עלות הריסתה של התוספת ובנייתה מחדש, נבע מכך שמר עאטף סאלם לקח בחשבון את האפשרות לקבל השתתפות של הדיירים הנוספים בבניית התוספת, ובדין אושרה הבאת נתון זה בחשבון. אף לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא שלא לאשר הגשתה של ראיה נוספת בערעור מטעם המבקשים – צילומים של אבן שנפלה מקיר ביתם; בית המשפט נימק החלטתו בכך שמן הדין היה לצרף חוות דעת של מומחה לעניין זה, וכי הגשת הראיה מחייבת חקירה נגדית של עדים שאין מקומה בערעור, ולא ראיתי מקום להתערבותו של בית משפט זה בכך. אשר לפיצוי הלא ממוני, אכן, בית המשפט המחוזי סבר כי הסכום שנפסק נמוך מעט, אך לא מצא כי הוא מצדיק התערבות של בית המשפט בפסיקת סכום זה. הלכה היא שקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעת של בית המשפט הדן, ואין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בנושא זה אם אין טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (ראו ע"א 611/89 דרוקר נ' נחמיאס פ"ד מו(2) 60, 65 (השופט א' גולדברג); ע"א 4445/90 עמיגור (ניהול נכסים) בע"מ נ' יצחק מאיוסט ואח' (לא פורסם) (השופט זמיר)). אף אין מקום להתערבות בפסיקת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין, שכן ככלל, תמשוך ערכאת הערעור ידה מהתערבות בהחלטת בית המשפט בכל הנוגע לפסיקתם (ראו ע"א 77/85 חברת החשמל מחוז ירושלים בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פ"ד לט(2) 592 (השופט א' גולדברג), ולאחרונה ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 625, 636 (השופטת פרוקצ'יה)). ברי, כי הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו מתבקש בית המשפט לשמש כערכאת ערעור בגלגול שלישי.

ז.עתה יש ליתן את הדעת לשאלת אחריותה של המדינה לליקויי הבניה. אודה כי בעניין זה התלבטתי אם לבקש את תשובת המשיבים, אך לאחר העיון, וגם רצון לחסוך עלויות למבקשים נוכח מה שייאמר להלן, החלטתי שלא לעשות כן. שאלת אחריות המדינה עניינה קביעות שבעובדה והסקת מסקנות מהראיות שהובאו. בית משפט השלום הסיק מן העובדות שנקבעו כי המדינה אחראית לליקויי הבנייה בשיעור של 20%, ואילו בית המשפט שלערעור חלק עליו בענין זה ופסק כי אין אחריות למדינה. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על יסוד הקביעה, כי דיני הנזיקין שוללים את הציפיות הנורמטיבית במקרה דנא, בנימוקים שתוארו לעיל, וגם על יסוד מדיניות שיפוטית המצווה להימנע מלהטיל על המדינה חובת ציפיות כאשר חלקה בפעולה הוא ייזומי בלבד, וכאשר ישנם די והותר גופים האמורים לקיים את הפיקוח הקונקרטי הנדרש. עוד קבע בית המשפט כי מותר היה למדינה להניח שהמתכננים יעשו את הנדרש מהם וכן תעשה גם הוועדה המקומית לתכנון ובניה.

אכן, במישור העקרוני, הצדק עם הטענה כי ערכאת ערעור אינה נוטה, דרך כלל, להתערב בממצאים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. עם זאת בענייננו, מדובר, בעיקרו, בהתערבות במסקנות

המתבקשות מן הראיות שהוגשו על רקע מערכת הנסיבות הכוללת שביסוד הענין (ראו: רע"א 1474/04 נגבה חשבונאות ואח' נ' יניב ס.א. לבנין ופיתוח (1983) בע"מ (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); 2932/05 פרידנברג נ' בן חיים (טרם פורסם) והפסיקה והאסמכתאות דשם, בעמ' 5-3). לעיצומו של עניין, לא מצאתי כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו: עיון בחוזה התכנון (ג'2) שנחתם בין האגודה לתרבות הדיור לבין המשיבה 3, מעלה כי האחריות המקצועית לביצוע העבודות הוטלה על המשיבה 3 כמתכננת (ראו, בין היתר, סעיפים 5 (ב), 12(ה), 16), ואכן, אחריותה של המשיבה 3 לנזק, יחד עם עובדיה, המשיבים 1 ו-2, נקבעה על ידי שתי הערכאות הקודמות. ועוד, בית המשפט ביסס את החלטתו שלא להטיל על המדינה אחריות לנזק, גם על מדיניות משפטית. מדיניות זו, כבר נקבע בעבר, כוללת שיקולים פרגמטיים, מערכתיים ואחרים, בנסיבות העניין (לשיקולים להטלת אחריות על המדינה ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח' , פ"ד מח(3), 45, 85-84 (הנשיא שמגר)). אכן המדינה כ"כיס עמוק" מהווה לא אחת כתובת לתביעות שמבקשים לשייכה אליהן בדרך קרובה או גם רחוקה, ועל בית המשפט לשקול אם נתקיימו התנאים המצדיקים זאת, בשקללו את הראיות, ולפי הצורך את אינטרס הפרט מזה מול האחריות לכספי ציבור מזה; הכף נוטה במקרה דנן לאי התערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. יוזכר כי גם בית משפט השלום המעיט באחריותה של המדינה לנזק לעומת אחריות יתר המשיבים. גם מטעם זה לא מצאתי מקום להתערבות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

ז.נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה.