רע"א 1474/04 נגבה חשבונאות נ. יניב ס.א. לבנין ופיתוח (1983) בע"מ

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים י' טימור, נ' הנדל וש' דברת), אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופטת ט' חיימוביץ), והורה למבקשים לפצות את המשיבה בגין הפרת חוזה.

2.המבקשת 1 (להלן – "המבקשת") שכרה מן המשיבה נכס בבאר שבע (להלן: "המושכר") על פי הסכם מיום 9.3.99, לתקופה של חמש שנים. במסגרת ההסכם, התחייבה המשיבה להתקין מעלית בבניין. משחלף זמן והמעלית לא הותקנה, נחתם בין הצדדים הסכם נוסף ביום 24.10.99, לפיו סוכם כי המבקשת תדאג לעבודות ההכנה להתקנת המעלית תוך קיזוז עלותן מדמי השכירות, וכן כי עד לאותה התקנה יופחתו דמי השכירות החודשיים מ-8$ למ"ר לשיעור של 7$ למ"ר. בחודש יוני 2000, עזבה המבקשת את המושכר.

המשיבה הגישה תביעה כנגד המבקשת וכנגד המבקשים 2-3, אשר ערבו להתחייבויותיה על פי הסכם השכירות, לדמי שכירות שלא שולמו ולפיצויים על הפרת חוזה השכירות בעזיבת המושכר בלא הודעה מוקדמת. המבקשת מצידה הגישה תביעה שכנגד לפיצויים על הפרת הסכם השכירות והשבה של כספים ששלמה על פיו בטענה כי המשיבה היא שהפרה את החוזה בהימנעה מלאפשר את התקנת המעלית ובמחדלה לתקן תיקונים במושכר אשר הודע לה על הצורך בהם. בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקשת, לפיה ההסכם הופר הפרה יסודית על-ידי המשיבה אשר זיכתה את המבקשת בביטול החוזה, ופסק לטובתה פיצויים בשיעור של 50,949 ₪.

3.בבית המשפט המחוזי, אליו ערערה המשיבה, הקערה התהפכה על פיה. בית המשפט קבע כי מסקנותיו של בית משפט השלום אינן מתיישבות עם הגיון הדברים והעובדות שנקבעו, שכן סירוב המשיבה לאפשר את התקנת המעלית לא הוכח, והוא אף אינו מתיישב עם האינטרס אותו בקשה לקדם. לפיכך, נקבע כי המבקשת היא שהפרה את החוזה, ולכן היא חוייבה כלפי המשיבה בפיצוי בשל הפרת ההסכם בשיעור של 10,000 ₪, וכן בתשלום הפרש דמי השכירות אותם לא שילמה.

4.בבקשת רשות הערעור שלפנינו, מלינים המבקשים על פסק דין זה. לטעמם, בית המשפט המחוזי קבע ממצאים עובדתיים והכריע במהימנותם של עדים, ללא שאלו העידו בפניו. לפיכך, לטענתם, מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית בדבר גבולות התערבות ערכאת ערעור בממצאים עובדתיים של ערכאה דיונית. הם סומכים את יתדותיהם בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, וטוענים טענות שונות לתמיכה בהן. כן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט בפוסקו לזכות המשיבה הן פיצוי מוסכם והן פיצויי קיום, בניגוד למצוותו של סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

5.דין הבקשה להידחות.

טענתם העיקרית של המבקשים נסבה על קביעת בית המשפט המחוזי כי החוזה הופר בידי המבקשת, בניגוד לקביעת בית משפט השלום כי המשיבה היא זו שהפרה אותו. במישור העקרוני, הצדק עם הטענה כי ערכאת ערעור אינה נוטה, דרך כלל, להתערב בממצאים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. עם זאת בענייננו, מדובר, בעיקרו, בהתערבות במסקנות המתבקשות מן הראיות שהוגשו על רקע מערכת הנסיבות הכוללת שביסוד הענין. התערבות מעין זו, הגוררת פעמים שוני במסקנות המוסקות מתשתית הראיות בין שתי ערכאות קודמות אינה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית, מקום שאין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 8828/03 גבריאל יצחק נ' גדעון ברזילי) . ניתן להוסיף ולומר כי אפילו היתה התערבות ערכאת הערעור בבחינת התערבות ישירה בממצאים עובדתיים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, גם אז לא היה בכך כשלעצמו כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שהרי נתונה לערכאת ערעור הסמכות לעשות כן במקרים מתאימים, וגם מקום שטועה היא בהפעלת סמכות זו אין בכך עילה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית אם אין הענין מעלה סוגיה עקרונית כללית.

6.אוסיף מעבר לנדרש, כי אין יסוד לטענת המבקשים לפיה ישנה כפילות בסעדים שניתנו לזכות המשיבה בפסיקת ההפרש המגיע לה בגין דמי השכירות ובחיוב המבקשים לשלם לה פיצוי בגין הפרת ההסכם. ההפרש בדמי השכירות נועד לכסות את התשלום המגיע עבור השימוש במושכר, ואילו הפיצוי נועד להיטיב נזק שנגרם עקב נטישת המושכר בטרם פקע חוזה השכירות, וזאת בלא הודעה מוקדמת מטעמו של השוכר. משאין חפיפה בין ראשי הסעד האמורים, אין למצוא בפסיקתם זה בצד זה משום ליקוי כלשהו (השווה ע"א 628/87, 640, חורי נ' חב' החשמל, פד"י מו(1) 115 122-3; רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חב' קבלנית האחים אהרון , פד"י נא(5) 874, 878).

בקשת רשות הערעור נדחית.