רע"א 5047/08 לריסה לוגק נ. בנק "טפחות" למשכנתאות בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 3875/06 (כבוד השופטים ש' שטמר, י' כהן ור' שפירא), שקיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת.א. 4230/04 (כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר).

1.

המבקשת חתמה על ערבות לשתי הלוואות שניתנו על ידי המשיב לטובת בני הזוג ליטבק ( להלן: הלווים ). ההלוואות הובטחו גם במשכנתא.

הלווים לא פרעו את חובם, וביום 30.12.2001 הגיש המשיב בלשכת ההוצאה לפועל בקשה למימוש הדירה הממושכנת. הדירה נמכרה בשנת 2003, ומהסכום שהתקבל בתמורה שולמו לכונס הנכסים הוצאות ושכר טרחה וכן סולקה במלואה הלוואה שלישית שנטלו הלווים. יתרת התמורה שימשה לסילוק חלקי של שתי ההלוואות.

המשיב הגיש תביעה כנגד הלווים לתשלום יתרת חובם, אולם משהוצא כנגדם צו כינוס נכסים במסגרת תיק פשיטת רגל, אי אפשר היה עוד לפעול נגדם. אי לכך הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשת וכנגד ערבים נוספים לתשלום יתרת החוב. בית משפט השלום העניק למבקשת רשות להתגונן.

2.

בית משפט השלום קבע בפסק דינו, כי המבקשת היא "ערב יחיד" על פי ההגדרה שהיתה קבועה בסעיף 17א(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 [ להלן: חוק הערבות; סעיף 17א נחקק בתיקון התשנ"ב לחוק הערבות (ס"ח התשנ"ב 144; להלן: תיקון התשנ"ב ) ובוטל בתיקון התשנ"ח לחוק הערבות (ס"ח התשנ"ח 2; להלן: תיקון התשנ"ח )]. לאור זאת ומכוח סעיף 17ג(ג) לחוק הערבות (שהיה אף הוא בתוקף באותה עת), הוטלה על המשיב חובה להודיע למבקשת על כך שהוגשה תביעה נגד הלווים. נקבע, כי המשיב לא הודיע למבקשת על הגשת התביעה כנגד הלווים, ובכך שלל ממנה את זכותה היסודית להקטין את חובה הצפוי.

בנוסף קבע בית משפט השלום, כי על אף העדר תחולה ישירה, חל העקרון הקבוע בסעיף 26 לחוק הערבות [אשר נוסף בתיקון התשנ"ח וחל רק על חוזי ערבות שנכרתו לאחר תחילתו], אשר על פיו בהעדר הודעה לערב על כך שהחייב לא מילא את חובו, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך [ראו פסק דינו של הנשיא ברק ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , פ"ד נג(4) 804, 813-815 (1999)].

מכאן עבר בית משפט השלום לבחון את הנזקים שנגרמו למבקשת עקב כך שהמשיב לא הודיע לה שהלווים אינם פורעים את חובם. המבקשת טענה, כי הייתה יכולה לפעול על מנת להגן על זכויותיה, בין היתר באמצעות ניסיון לאתר את כתובתם של הלווים ולדרוש מהם את התשלום, באמצעות ניסיון לאתר נכסים שלהם או על ידי רכישת הדירה בדרך של משכנתא. בית משפט השלום ציין, כי מ דובר

בהתרחשות היפותטית, המעמידה קושי ראייתי של ממש, אולם קבע, כי במשך השנים שעברו נמנעו מהמבקשת אפשרויות רבות לפעולות לצמצום נזקה, דבר המגביר את ההסתברות שהיתה יכולה למנוע את נזקה במלואו. בית המשפט הסתמך גם על תכלית החקיקה, שנועדה ליצור חומת מגן לערב, ומחייבת פרשנות מקלה עימו. בית המשפט הגיע למסקנה, כי המבקשת הייתה יכולה להפחית את מלוא נזקה לו הייתה יודעת במועד על אי פירעון החיוב על ידי הלווים. אי לכך דחה בית משפט השלום את תביעת המשיב.

3.

המשיב ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת, כי יש לדחות את הערעור מטעמים פרוצדורליים עקב כך שהמשיב הגיש את עיקרי הטיעון שלו ותיק המוצגים באיחור. נקבע, כי לא נגרם כל נזק למבקשת כתוצאה מהאיחור, שכן ניתנה לה אפשרות להגיב לכל טענות המשיב ולמוצגים שהגיש.

בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום לפיו המבקשת עונה להגדרת "ערב יחיד" שנקבעה בתיקון התשנ"ב לחוק הערבות, ועל כן המשיב היה צריך להודיע לה על הגשת התובענה נגד הלווים – דבר שלא נעשה.

עוד אישר בית המשפט המחוזי את הקביעה, כי העקרון שנקבע בסעיף 26 לחוק הערבות חל גם על ערבות שקדמה למועד תחילתו.

בית המשפט קמא שב וקבע, כי אין כל ראיה שלמבקשת נשלח מכתב המודיע על כך שהלווים מפגרים בפירעון ההלוואה.

אשר לנזק שנגרם למבקשת בשל אי מתן ההודעה, קבע בית המשפט המחוזי כי "על הטוען לקיומו של נזק לנסות ולהוכיח ככל שניתן

באילו פעולות יכול היה לנקוט על מנת לצמצם את נזקו". בית המשפט הטיל ספק בכך שפעולות המבקשת היו יכולות למנוע את הנזק כולו, שכן ספק אם המבקשת היתה יכולה לאלץ את הלווים לשלם את ההלוואה במלואה או לרכוש בעצמה את הדירה. לפיכך נקבע, כי אמנם מחדל המשיב מנע מהמבקשת את האפשרות לנסות ולהקטין את נזקיה, אולם היא לא הניחה תשתית ראייתית המבססת הכרעה כמותית בדבר הנזק שנגרם לה.

בית המשפט המחוזי קבע, כי על פי אומדנא דדייני יש לפטור את המבקשת מתשלום מרבית חוב ההלוואה, ולחייבה בתשלום סכום של 30,000 ש"ח. המבקשת חויבה גם לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

4.

בבקשה זו שלפניי טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי צריך היה למחוק את ערעור המשיב על הסף, שכן המשיב לא הגיש עיקרי טיעון ותיק מוצגים במועד. לטענתה, בית המשפט המחוזי היה רשאי להאריך את המועד להגשת כתבי הטענות רק מטעמים מיוחדים שיירשמו, אולם בפסק הדין לא צויין כל טעם מיוחד שכזה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי האיחור בהמצאת כתבי הטענות פגע בזכות הטיעון שלה, שכן לא הייתה יכולה לדעת מהן טענות המשיב בערעור.

אשר לקביעת הנזק שנגרם למבקשת כתוצאה מאי ההודעה, נטען כי נטל ההוכחה מוטל על המשיב, שכן "המוציא מחברו – עליו הראיה". לטענתה, המשיב לא הוכיח את תביעתו, ולא הציג נתונים המוכיחים מתי החלו הלווים לפגר בתשלומים או האם פנה המשיב ללווים בדרישה לסילוק הפיגורים.

טענה נוספת של המבקשת היא כי לא חלה עליה כל חובה להוכיח כי היא זכאית להיכנס בנעלי הלווים ולקנות את הדירה, שכן לא היה בכך כדי להרע את מצבו של המשיב. המבקשת טוענת גם, כי המשיב בהתנהגותו שלל ממנה את האפשרות לנסות ולהתמודד עם הבעיה, ולכן הספק נופל לפתחו של המשיב. לחילופין טוענת המבקשת, כי היא הניחה תשתית סבירה להוכחת נזקיה השונים.

לבסוף טוענת המבקשת, כי בפסק הדין קמא לא מופיע נימוק להתערבותו של בית המשפט המחוזי באומדנה שקבע בית משפט השלום.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה החלטתי לדחותה מבלי לבקש את תגובת המשיב.

כידוע, דיון בגלגול שלישי יתקיים רק במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך הספציפי [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה שלפניי אינה מעוררת כל שאלה שכזאת, אלא עוסקת בקביעות פרטניות הנוגעות לצדדים להליך.

טענת המבקשת, לפיה התערב בית המשפט המחוזי בממצאי העובדה של בית משפט השלום אף היא אינה מצדיקה מתן רשות לערעור שני [ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 180 (התשנ"ט); רע"א 2413/07 לידר ניהול ופיתוח בע"מ נ' המהפך אגודה שיתופית להובלת משאות בע"מ (טרם פורסם, 15.10.07); רע"א 1474/04 נגבה חשבונאות נ' יניב ס.א. לבנין ופיתוח (1983) בע"מ (לא פורסם, 5.5.05)].

6.

למעלה מן הנדרש יוער, כי על פני הדברים פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן כדין ואין מקום ליתן לגביו רשות ערעור. איני מוצא פגם שנפל בקביעת בית המשפט המחוזי בדבר אומדן הנזקים שנגרמו למבקשת בגין מחדלו של המשיב. קביעה זו עולה בקנה אחד עם העקרונות שהותוו בפסיקה, ואושרו בפסק דינו של בית משפט זה. כפי שקבעה השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1044/02 עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 17.12.02, בפסקה 5 לפסק הדין):

"עניין לנו, בשאלת הערכת יכולתה של המבקשת לגרום לכיסוי החוב, באופן מלא או חלקי, אלמלא חדל הבנק מליידעה במועד אודות מצב ההלוואה. מ דובר בהתרחשות היפותטית בעבר, שלא אירעה כלל ושתוצאותיה - אילו התרחשה - גם הן היפותטיות. התרחשות כזו מעמידה קושי ראייתי של ממש… בית המשפט המחוזי הסיק מן העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום כי נשארו שאלות ללא מענה בעניין אפשרותה של המבקשת לדאוג לפירעון ההלוואה במלואה או בחלקה. בית המשפט המחוזי נקט בדרך בה נקט לשם קביעת נזקה של המבקשת מאחר וסבר בדרך של אומדנא דדיינא כי אלמלא מחדל הבנק, סיכוייה של המבקשת לסלק את החוב היו 50%. לפיכך, במקרה כזה, הפתרון שננקט על-ידי בית המשפט המחוזי הוא הגיוני, סביר ולגיטימי ואין מקום להתערב בקביעתו זו."

יתר טענות המבקשת נוגעות לקביעות העובדתיות שבשני פסקי הדין של הערכאות קמא בהן אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, וקל וחומר שלא בגלגול שלישי [ראו בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד

(לא פורסם, 13.11.05); רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)] .

אי לכך, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.