רע"א 1044/02 רוחמה עמר נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

1.המבקשת חתמה על שטר משכנתא על פיו שיעבדה חנות שבבעלותה לטובת הבנק (משיב 1). השעבוד נוצר לצורך קבלת הלוואה על סך כ-400,000 ₪ שניתנה לחברה (המשיבה 2) בבעלות בעלה של המבקשת (משיב 5) ושני שותפים אחרים (משיבים 4-3). מדובר בחברה להובלה והסעות וההלוואה נדרשה לצורך רכישת שבעה רכבים. החברה אמורה היתה להחזיר את ההלוואה בתשלומים חודשיים, שהאחרון בהם אמור היה להשתלם ב-11.12.98. החברה נקלעה להפסדים וחדלה מפעילות וכתוצאה מכך הופסקו תשלומי פירעון ההלוואה. לאחר חלוף המועד לתשלום האחרון מבלי שההלוואה נפרעה, הודיע הבנק למבקשת על כך ודרש ממנה לשלם את החוב. המבקשת לא שילמה את החוב והבנק פתח בהליכים למימוש השעבוד. או אז הגישה המבקשת תביעה לסעד הצהרתי לפיו משוחררת היא מכל חוב שהוא לבנק בכל הנוגע לחובותיה של החברה לבנק ביחס להלוואה האמורה, ולפיו המשכנתא שנרשמה על החנות בטלה.

2.בית משפט השלום (כבוד השופט ר' סוקול) קיבל את התביעה, קבע כי המבקשת פטורה מתשלום כלשהו לבנק בגין חובות החברה מכוח שטר המשכנתא והצהיר על ביטולו של השטר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ג' גינת, י' גריל ור' חפרי-וינוגרדוב) קיבל חלקית את ערעור הבנק, במובן זה שקבע כי המבקשת פטורה מתשלום מחצית החוב של החברה המובטח על-ידי המשכנתא. על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.בפני שתי הערכאות הקודמות העלתה המבקשת מספר טענות לתמיכה בעמדתה לפיה אין היא מחויבת על-פי שטר המשכנתא. טענותיה של המבקשת נדחו על-ידי בית משפט השלום, למעט הטענה כי הבנק הפר את חובתו למסור לה מידע בדבר מצב ההלוואה ופירעונה ובשל כך נשללה ממנה האפשרות לפעול לפירעון החוב או להקטנתו. בית משפט השלום קבע, כי טענות המבקשת בדבר יכולתה למנוע את הנזק לא נסתרו ויש בהן כדי להצדיק מתן פטור מלא למבקשת מן החוב שחבה החברה.

לא היתה מחלוקת בין הערכאות כי הבנק הפר את חובתו לשלוח למבקשת בעוד מועד הודעה על מצב ההלוואה ופירעונה. השוני בגישת שתי הערכאות היה בסעד הנגזר מאי משלוח הודעת הבנק. בית המשפט המחוזי סבר, כי יש לכאורה ממש בטענות שהעלתה המבקשת בכל הנוגע לאפשרותה להאיץ בחברה ובעלי מניותיה לסלק את תשלומי ההלוואה, לרבות מימוש הרכבים במחיר ריאלי, אך יחד עם זאת נראה היה לבית המשפט "שעל רבות מן הטענות והאפשרויות שהעלתה המשיבה [המבקשת לפנינו – ט.ש.כ.] מרחפים סימני שאלה: האם, ועד כמה, היתה המשיבה מצליחה בנסיונותיה להביא לסילוק תשלומי המילווה". נקבע, כי על בית המשפט לשאול עצמו אם אמנם היתה המבקשת מצליחה להניע את בעלי המניות של החברה לסלק את תשלומי ההלוואה דווקא במקום לסלק חובות אחרים של החברה בע"מ; ואם אמנם היתה היא מצליחה לגרום לכך שבעלי המניות של החברה יממשו את כלי הרכב במחיר ריאלי וישתמשו בכספי התמורה לפירעון ההלוואה. בית המשפט מציין בהקשר זה, כי המבקשת לא היתה פעילה כלכלית במסגרת החברה ויחסיה עם בעלה שהיה שותף בחברה, התערערו. בנסיבות אלה מצא בית המשפט המחוזי כי ראוי ונכון להעריך את סיכויי הצלחת המבקשת להביא לסילוק יתרת החוב - אילו עמד הבנק בחובתו ליידעה אודות מצב ההלוואה - בשיעור של 50% בדרך של אומדנא דדיינא. מטעם זה קבע, כי יש לפטור את המבקשת בשיעור של מחצית חוב ההלוואה.

בקשת רשות הערעור שלפנינו מוגבלת אך לסוגית הערכת הנזק שנגרם למבקשת בגין אי מסירת המידע על-ידי הבנק.

לשם השלמת התמונה יצוין, כי בית המשפט עיכב את מימוש המשכנתא עד תאריך מסוים על מנת לאפשר למבקשת לסלק את מחצית החוב והתיר לבנק לפעול למימוש המשכנתא במידה ומחצית החוב לא תשולם עד אותו מועד. בית המשפט ציין, כי כל תמורה שתישאר ממימוש החנות מעבר למחצית החוב, תגיע למבקשת.

4.טוענת המבקשת, כי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר שיעור הנזק בגובה מחצית החוב, הינה קביעה שרירותית ללא כל ביסוס בחומר הראיות. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בהתערבותו בקביעה העובדתית של בית משפט השלום בדבר מידת הנזק שנגרם לה. המבקשת מפנה למקרה אחר (רע"א 2443/98) בו בית משפט זה שחרר באופן מלא את הערבים מחבותם על-פי שטר חוב לאור הפרת הבנק את חובתו להודיע לערבים על מתן ארכה לחייב. לטענת המבקשת, הפרת החובה שם היתה אף פחות חמורה מן ההפרה בענייננו. המבקשת מציינת, כי ערכה של החנות נופל מסכום מחצית החוב באופן שפסיקת בית המשפט המחוזי למעשה אינה מותירה בידה דבר.

לעומתה טוען הבנק, כי אם בית המשפט המחוזי טעה בקביעת נזקי המבקשת כדי מחצית החוב, הרי טעותו אך היטיבה עם המבקשת שכלל לא היה ביכולתה לגרום לכיסוי החוב. לטענתו, הערכת נזקה של המבקשת אינו בגדר קביעה עובדתית. כן טוען הוא, כי המקרה האחר המובא על-ידי המבקשת, שונה עובדתית מן המקרה הנדון. מטעם זה סבור הבנק, כי שתי הערכאות הקודמות שגו בקביעתם, שהתבססה על המקרה האחר, כי הבנק הפר את חובותיו כלפי המבקשת. הבנק מבקש כי במידה ותינתן למבקשת הרשות לערער, תינתן לו רשות לערער על הפטרת המבקשת ממחצית החוב.

5.מקובלת עלי גישת בית המשפט המחוזי על פני גישת בית משפט השלום. עניין לנו, בשאלת הערכת יכולתה של המבקשת לגרום לכיסוי החוב, באופן מלא או חלקי, אלמלא חדל הבנק מליידעה במועד אודות מצב ההלוואה. מדובר בהתרחשות היפותטית בעבר, שלא אירעה כלל ושתוצאותיה – אילו התרחשה – גם הן היפותטיות. התרחשות כזו מעמידה קושי ראייתי של ממש. כאן ראוי לציין, כי קביעת בית משפט השלום אינה מתמודדת עם קושי זה באופן הולם. אין בית המשפט קובע שהוכח על-ידי המבקשת כי אילו קיבלה היא את ההודעה מן הבנק במועד קודם לקבלתה, היה בכוחה להביא לפירעון מלא של ההלוואה. מכל מקום, קביעה כזו בהעדר הוכחות של ממש, היא היפותטית כאמור. בית המשפט המחוזי הסיק מן העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום כי נשארו שאלות ללא מענה בעניין אפשרותה של המבקשת לדאוג לפירעון ההלוואה במלואה או בחלקה. בית המשפט המחוזי נקט בדרך בה נקט לשם קביעת נזקה של המבקשת מאחר וסבר בדרך של אומדנא דדיינא כי אלמלא מחדל הבנק, סיכוייה של המבקשת לסלק את החוב היו 50%. לפיכך, במקרה כזה, הפתרון שננקט על-ידי בית המשפט המחוזי הוא הגיוני, סביר ולגיטימי ואין מקום להתערב בקביעתו זו.

6.לאור האמור, דעתי היא, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

המבקשת תשלם למשיב 1 הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן.