רע"א 1881/06 יהושע פרחי נ. דוד פרחי

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 2892/01 (כב' סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ומ' רובינשטיין) מיום 6.12.05, שלפיו התקבל הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בכפר-סבא בת.א. 6823/97 (כב' השופט ד' גדול) בנוגע לזכות המשיב לקבל דמי שימוש ראויים.

2.ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המבקש והמשיב הינם אחים הרשומים כבעלים משותפים (מחצית לכל אחד מהם) של שתי חלקות מקרקעין ברחוב בר-כוכבא 64 בפתח-תקוה (להלן: המקרקעין ). במקרקעין מתנהל עסק של מוסך וחשמלאות רכב אותו ניהלו השניים במשותף עד סוף שנות ה-80. במועד זה הגיעו האחים למסקנה כי עדיף שהמשיב יפרוש לתקופה של שנתיים מהמוסך. המשיב לא שב לעבוד במוסך ופתח עסק דומה בהוד השרון. בשנת 1989 נחתם הסכם בין הצדדים שלפיו המשיב פרש מהעסק והמבקש ישלם לו "דמי חכירה" בסך 3000 ₪ לחודש עד סוף שנת 1991, כן נקבע כי המבקש ישלם למשיב עבור המלאי ועבור החייבים וכי כל חובות העסק ישולמו על ידי העסק. כן נקבע כי תיערך התחשבנות בקשר למשיכות מהעסק (להלן: ההסכם ).

3.המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום ובה עתר לקבל שכר ראוי בגין השימוש הייחודי שעשה ועושה המבקש במוסך, מכח היות המשיב בעלים במשותף במקרקעין. בית משפט השלום דחה את התביעה בקובעו כי לב הסכסוך נעוץ במוסך ולא במקרקעין, וכי המבקש הצליח להטיל ספק בכנות תביעת המשיב; המבקש הציע למשיב לחזור לנכס לאחר שנתיים מיום חתימת ההסכם בהם קיבל המשיב תשלום מהמבקש, ומשסרב המשיב לחזור לנכס, אין לו להלין על המבקש. על פסק הדין הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי אין מחלוקת שהמבקש עשה שימוש ייחודי במקרקעין, אשר כלל גם את חלקו של המשיב ללא תמורה, מאז שנת 1992, אז הפסיק לשלם למשיב. עוד קבע כי זכותו של המשיב לקבל דמי שימוש ראויים במקרקעין מבוססת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט -1969. עוד נקבע, כי גם אם צמצם המבקש את שטח המוסך, עדיין חובה עליו לשלם למשיב דמי שימוש ראויים בגין השטח שהוחזק על ידו באופן בלעדי, שכן היתה מניעה למשיב מלהשתמש במקרקעין. לפיכך נקבע כי גובה דמי השימוש החל משנת 1992, בהפחתת הסכום ששולם, ייקבע על ידי בית משפט השלום, אליו יוחזר הדיון, וכך נעשה.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.המבקש מציין בבקשתו כי תביעת המשיב הוגשה בתחילה לבית המשפט לענייני משפחה שהעביר את הדיון לבית משפט השלום בקובעו כי מדובר בסכסוך הנוגע לשותפות עסקית במוסך ולא לתביעה לקבלת דמי שימוש ראויים של שותף במקרקעין. לפיכך, לטענת המבקש, לא היה המשיב זכאי לדרוש דמי שימוש ראויים מהנכס שבו הוא שותף. המבקש טוען עוד כי השימוש שהוא עושה במקרקעין אינו מונע מהמשיב לעשות בחלקו שימוש, ומשבחר המשיב לנטוש את המקרקעין, אינו זכאי לקבל דמי שימוש ראויים. לטענתו, לא היתה כל מניעה כנה ואמיתית למשיב לשוב למקרקעין, וכי עזב אותם מרצונו. המבקש משיג על התערבות בית המשפט המחוזי בממצאי בית משפט השלום, שלפיהם המשיב מכשיל כל ניסיון ליישב את הסכסוך בין הצדדים. המבקש מוסיף כי גם בנוגע לתקופה בגינה נפסק התשלום טעה בית המשפט, לאור הסכם פשרה שנחתם בשנת 1995 בין הצדדים בהליך קודם, וכי היה מקום לדון בשאלת הקיזוז שהעלה המבקש.

6.עיינתי בבקשה המפורטת על נספחיה וכן בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ואף בפסק הדין שביקש המבקש לצרף ונעניתי לבקשתו. אכן, מבקשת המבקש עולה סכסוך רב שנים בין הצדדים, בנוגע לנכסים שבבעלותם המשותפת, וכישלונות חוזרים ונשנים לגשר על פערים אלה. עם זאת, לא מצאתי כי הבקשה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו (3) 123). אוסיף, כי גם לגופו של עניין, לא מצאתי בטענות המבקש הצדקה להתערבות בית משפט זה, חרף התוצאות השונות אליהן הגיעו הערכאות דלמטה. במישור העקרוני, הצדק עם הטענה כי ערכאת ערעור אינה נוטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. עם זאת בענייננו, מדובר, בעיקרו של דבר, בהתערבות במסקנות המתבקשות מן הראיות שהוגשו על רקע מערכת הנסיבות הכוללת שביסוד הענין. התערבות מעין זו, הגוררת פעמים שוני במסקנות המוסקות מתשתית הראיות בין שתי ערכאות קודמות אינה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית, מקום שאין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 8828/03 גבריאל יצחק נ' גדעון ברזילי, ( תק-על 2003(4) 1249 ; רע"א 1474/04 נגבה חשבונאות ואח' נ' יניב ס.א. לבנין ופיתוח (1983) בע"מ , (תק-על 2005(2) 1326)). למעשה אין מחלוקת, וגם המבקש אינו חולק על כך כי עשה שימוש ייחודי במקרקעין, אשר כלל גם את חלקו של המשיב, ללא תמורה. הנסיבות לכך שנויות במחלוקת אולם לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה היתה מניעה כנה ואמיתי מצד המשיב מלהמשיך את פעילותו במקרקעין. גם המבקש הסכים בשעתו לשלם למשיב דמי שימוש על יסוד ההסכם, ומשפג ההסכם אך המשיב לא שב למוסך, מן הראוי להמשיך ולשלם למשיב דמי שימוש. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, לרבות לגבי תקופת התשלום, שכן אף המבקש עצמו לא טען כי שילם למשיב דמי שימוש אחרי שנת 1992.

בשולי הדברים אציין כי טוב יעשו הצדדים, אשר אחים הם, להביא את סכסוכם לידי הכרעה סופית, אם על ידי פירוק השיתוף בכל נכסיהם, ואם בדרך אחרת.

בנסיבות אלה הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.