רע"א 1395/19 אילנה שרעבי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ - מערך המשכנתאות

1.

בשנת 2002 פתח המשיב (להלן: הבנק ) בהליכי הוצאה לפועל למימוש דירת המבקשות – אם ובת – בטענה לאי פירעונה של הלוואות משכנתא שהעמיד להן. אגב הליכי ההוצאה לפועל העלתה המבקשת 1 טענת "פרעתי" שלפיה מקצת התשלומים שהועברו על ידה לכונסי הנכסים מטעם המשיב (להלן: הכונסים ) לא הופקדו בחשבון ההלוואות ולא נזקפו לזכותה. ביום 17.10.2006 הגיעו הצדדים להסכם שבמסגרתו הודתה המבקשת 1 בגובה חוב הפיגורים שצברה, התחייבה לפרוע את ההלוואות כסדרן, והסכימה כי אם לא תעשה כן, הנכס יפונה (להלן: הסכם הפירעון ). המבקשת 1 לא קיימה את התחייבותה האמורה ונקבע כי הנכס יפונה ביום 20.2.2007.

2.

ביני לביני, הגישו המבקשות ביום 15.2.2007, תביעה לסעד הצהרתי שלפיו במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל הייתה יתרת החוב נמוכה מכפי שטען הבנק, במידה שלא הצדיקה נקיטה בהליכי מימוש. עוד התבקשו צווי עשה ביחס לריביות ולפרטים שונים הנוגעים לשיעור החוב. בין היתר טענו התובעות כי חלק מהתשלומים שהעבירו לכונסי הנכסים לא הועברו לחשבון ההלוואה ולא נזקפו לזכותן. לצורך בחינת הטענה מינה בית המשפט – בשנת 2011 – מומחית מטעמו (להלן: המומחית ). בחוות דעתה משנת 2015 קבעה המומחית כי נפלו פגמים באופן שבו התנהלו הבנק וכונסי הנכסים בהליכי ההוצאה לפועל, וכי הדבר יצר אי ודאות בקשר לגובה החוב. עם זאת, המומחית מצאה כי רק בשלושה מקרים גרמה התנהלות זו נזק למבקשות: שני מקרים שבהם לא זוכה החשבון מקום שבו היה צריך לזכותו בסכום של 3,600 ש"ח; ומקרה נוסף שבו לא ניתן לקבוע כי נזקף לזכותן תשלום בן 6,100 ש"ח. בית המשפט אימץ את חוות דעתה של המומחית ודחה את טענות התובעות לתשלומים שלא נזקפו לזכותן החורגים מכך.

3.

נוכח כל האמור, ביום 21.8.2016 דחה בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' רטנר ) את התביעה באופן חלקי. אשר לתביעה לסעד הצהרתי נקבע כי נוכח הודאת המבקשת עצמה בקיום החוב במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ומשלא הוכיחה כי הבנק היה מנוע מפתיחת הליך כאמור, חזקה כי עצם קיום החוב הצדיק את נקיטת הליכי המימוש. אשר לסעדים הנוגעים לגובה יתרת החוב, נדחו טענות המבקשות שחרגו משלוש קביעותיה הפרטניות של המומחית – שלא נמצא טעם לסטות מחוות דעתה. בה בעת נקבע כי נוכח התנהלותם של הבנק ושל כונסי הנכסים אין לשלול כי נגרם למבקשות נזק גבוה אף יותר. מכיוון שהמבקשות לא הביאו ראיות לעניין גובה הנזק, נקבע – על דרך האומדנה – כי יש להפחית את יתרת החוב ב-20%.

4.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין. ביום 1.5.2017 ביטל בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטות ב' בר-זיו , א' אלון ו ע' חן-ברק ) את פסק הדין והחזיר את הדיון לבית משפט השלום. נקבע כי יש לאפשר את חקירת המומחית, שהוצגו לה מסמכים שלא עמדו לעיון המבקשות, ואשר שני הצדדים משיגים על קביעותיה. עוד נקבע כי יש לבחון מחדש אם ניתן לחקור את אחד הכונסים – עו"ד אשכולות.

5.

ביום 25.6.2018 ניתן פסק דינו החדש של בית משפט השלום (כב' השופט י' רטנר ), לאחר שנחקרו המומחית ואלמנתו של עו"ד אשכולות, שנפטר בינתיים. בעיקרם של דברים, חזר בית המשפט על קביעותיו בפסק הדין הראשון שלפיהן עצם קיומו של חוב המשכנתא

הצדיק את פתיחת התיק בהוצאה לפועל; כי אין לסטות מחוות דעתה של המומחית בכל הנוגע להיקף התשלומים ששילמו המבקשות אך לא נזקפו לזכותן; וכי התנהלות הבנק וכונסי הנכסים לא גרמה למבקשות נזק ראייתי וכי אי הוכחת טענותיהם רובצת לפתחן. בה בעת נפסק פעם נוספת כי יש להפחית 20% מגובה החוב נוכח האפשרות כי התנהלותם של הבנק ושל כונסי הנכסים הסבה למבקשות נזק החורג מקביעות המומחית.

6.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין החדש. ביום 27.1.2019 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטות ב' בר-זיו , ע' אטיאס ו ע' חן-ברק ) את שני הערעורים בחלקם כך שהקביעה שלפיה יש להפחית 20% מגובה החוב תבוטל, אך בה בעת יזקפו לזכות המבקשות סכומים נוספים מעבר לאלו שפורטו בחוות דעתה של המומחית. לגופם של דברים נקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, שהסתמך על המומחית ומצא את עדותה של רעיית הכונס כאמינה; כי אכן לא נגרם למבקשות נזק ראייתי; וכי גם לו היה נגרם נזק ראייתי כאמור, הרי שבנסיבות העניין לא היה מקום להעביר את נטל השכנוע לבנק.

7.

מכאן הבקשה שלפניי, שבצידה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. ככל שניתן להבין מהבקשה – המשתרעת, שלא בצדק, על פני 90 עמודים ואינה ממוקדת כלל – המבקשות מעלות שורת טענות ערעוריות במהותן וביניהן כי יש להצהיר כי אין להן כל חוב ולהורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל; כי הסכם הפירעון משנת 2006 – שעל בסיסו נקבע כי הן הכירו בחוב – בטל, שכן המבקשת 1 כלל לא חתמה עליו; ולחלופין, החתימה נעשתה בכפיה תוך איום בהוצאת המבקשות מביתן. עוד נטען כי הבנק הסתיר מסמכים מתיק הכינוס. לטענת המבקשות, בעקבות גילוי מסמכים אלה הן ביקשו לתקן את כתב התביעה, אך לא ניתן להן לעשות כן ובכך נמנעה האפשרות להוכיח נזק ראייתי. המבקשות טוענות כי לא עלה בידן להביא אסמכתאות לטענתן האמורה, שכן שריפה השמידה חלק ניכר מן המסמכים. המבקשות טוענות כי לפי המומחית הבנק והכונסים התרשלו, ולפיכך לא הוכח כי כלל קיים חוב כלפי הבנק. עוד נטען כי יש לפסול את המותב שדן בערעור בבית המשפט המחוזי, בטענה כי אחת מחברות המותב החזיקה בדעה קדומה ונחרצת נגד המבקשות. נטען כי השופטת התבטאה כך עובר לדיון, הטילה ספק במהימנות המבקשת 1, ונהגה בעוינות כלפי המבקשות. עוד נטען כי אותו המותב דן גם בערעור על פסק הדין הראשון ולפיכך דעתו הייתה נעולה לכתחילה.

8.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין. גם באשר לטענה לגבי פסלות המותב, אין הצדקה למתן רשות ערעור. העילות הנטענות היו ידועות למבקשות עוד בטרם ניתן פסק הדין, והיה עליהן להעלותן בעת היוודען בפני בית המשפט המחוזי, ולא בדיעבד (השוו: ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית , פסקה 13 (7.9.2015).

משנדחתה בקשת הרשות לערער, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. אעיר בשולי הדברים כי בקשת הרשות לערער אינה עומדת בדרישת תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה פירוט הנימוקים יובא בצורה תמציתית . לפנים משורת הדין – ומכיוון שהמבקשות אינן מיוצגות – לא יידרשו המבקשות לשלם הוצאות לאוצר המדינה .