רע"א 1398/10 פלוני נ. משרד הביטחון - קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר-שרון ) בע"ו 2003-08 שניתן ביום 26.1.2010 בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ).

רקע והחלטת וועדת הערעורים

1.

המבקשת התגייסה לשירות צבאי בחודש יולי 1996, סיימה טירונות וקורס, שירתה במשך כחודש בתפקיד מסויים, ולאחר מכן ועד לשחרורה שימשה כסמלת מבצעים. בחודש פברואר 1998 אושפזה המבקשת למשך שבועיים במחלקה פסיכיאטרית, וכחודשיים לאחר מכן שוחררה מצה"ל. מספר שנים לאחר שחרורה מצה"ל אובחנה כחולה בסכיזופרניה.

2.

המבקשת הגישה תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים וטענה כי מחלתה הנפשית נגרמה עקב שירותה הצבאי. לטענת המבקשת, תפקידה כלל ביצוע משמרות בלילות וקימה במהלך הלילה בשעת הצורך. כן טענה המבקשת כי המפקד הישיר לו הייתה כפופה השפיל אותה וצעק עליה. בנוסף, טענה המבקשת כי במהלך חודש ינואר 1998 הגיע מפקד חדש ליחידתה שנהג להתקרב אליה בצורה מביכה, לחש לה דברים וכי כוונתו הייתה בעלת אופי מיני. לטענת המבקשת אירועים אלו גרמו לה ללחץ ולמתח ובעקבותיהם הרגישה מפוחדת ומושפלת. כן טענה המבקשת כי אופי שירותה והיחס מצד מפקדיה הביאו ליצירת לחצים אובייקטיביים וסובייקטיביים אצלה, וגרמו למחלתה.

3.

המשיב טען כי המבקשת לא הוכיחה את טענותיה העובדתיות ביחס לתנאי שירותה וליחס מצד מפקדיה. כן טען המשיב כי המבקשת לא נחשפה לטראומות או לגורמי דחק קיצוניים במהלך שירותה וכי מחלתה לא נגרמה כתוצאה משירותה הצבאי, זאת בין היתר בהתבסס על כך כי מחלתה פרצה מספר שנים לאחר שירותה הצבאי ובסמוך להיווצרותם של גורמי דחק אחרים.

4.

וועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: הוועדה ) קבעה כממצא עובדתי כי המבקשת לא הוכיחה את גרסתה העובדתית באשר לתנאי שירותה וכי היא לא חוותה אירועים סטרסוגניים במהלך שירותה הצבאי. בפרט קבעה הוועדה כי טענתה של המבקשת בנוגע ללחישות המפקד החדש נובעת מ"מחשבת שווא" של המבקשת. עוד קבעה הוועדה כי אף אם הייתה מוכיחה המבקשת את טענותיה ביחס ללחץ נפשי הרי שלא היה בכך כדי לשנות מהחלטת הוועדה, שכן המדובר היה בלחץ שמקורו בדרישות מקצועיות שאינן חריגות ושאינן מייחדות את השירות הצבאי. נוכח האמור דחתה הוועדה את תביעתה של המבקשת.

טענות הצדדים לפני בית המשפט המחוזי ופסק דינו

5.

במסגרת הערעור טענה המבקשת כי הוועדה שגתה כשקבעה כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחלת המבקשת לבין שירותה הצבאי וכשדחתה את גרסת המבקשת לפיהן סבלה מחוסר שינה במהלך שירותה הצבאי בשל דרישות התפקיד. כן טענה המבקשת כי הוועדה לא נתנה את המשקל הראוי לעדותה ביחס לאירוע הנטען עם מפקדה. כן נטען כי הוועדה שגתה כשזקפה לחובתה את העובדה כי לא הביאה עדים לתמיכה בטענותיה. הוסיפה המבקשת וטענה כי היה מקום לקבוע כי הוכיחה קשר סיבתי בין שירותה הצבאי למחלתה מאחר שהתגייסה בריאה, ובהתחשב בשירותה הצבאי הקצר, בתנאיו ובמתחים שנלוו לו.

6.

המשיב טען כי ערעורה של המבקשת אינה מתייחס לנקודה משפטית, ועל כן יש לדחותו. לגופו של עניין סמך המשיב את ידיו על החלטת הוועדה וטען כי קביעותיה, לפיהן המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי, היו מוצדקות. כן טען המשיב כי קביעת הוועדה לפיה יש לזקוף לחובת המבקשת את העובדה כי לא הביאה עדים לתמוך בגרסתה היא קביעה מוצדקת. עוד טען המשיב כי אין להחיל את "חזקת השירות הקצר" נוכח העובדה כי המבקשת שירתה שנה וחצי בצבא בטרם סבלה מהתקף פסיכוטי. לבסוף, טען המשיב כי אף אם היו מוכחים תנאי השירות הנטענים, הרי שאלו אינם תנאים חריגים הייחודים לשירות הצבאי.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את עיקר טענות המבקשת בקובעו כי המדובר בהשגות על קביעות עובדתיות-רפואיות של הוועדה. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט המחוזי להשגות המבקשת בנוגע לממצאים העובדתיים שקבעה הוועדה ודחה אותן לגופן. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, לגופו של עניין, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי של המבקשת לבין מחלתה. בכלל זאת קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי עובדתי מאחר שלא הוכיחה כי אירועי הדחק שטענה כי הביאו להתפרצות מחלתה אכן התרחשו, וכי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי משפטי שכן תנאי שירותה של המבקשת, אף אם היו מוכחים על ידה, אינם אירועים המקימים קשר כאמור, בעוד אירוע הלחישה הנטען עם המפקד היה מחשבת שווא שלה. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת לפיה יש להחיל את חזקת השירות הקצר בעניינה, בקובעו כי המבקשת לא הוכיחה כלל קיומן של נסיבות מיוחדות הנעוצות באופיו המיוחד של השירות הצבאי.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

9.

במסגרת בקשתה חוזרת המבקשת על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי, וטוענת כי בית המשפט המחוזי טעה ביישום ההלכה שנקבעה בדנ"א 5340/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5)732 (2002) (להלן: עניין אביאן ), וכי בנסיבות העניין התקיים קשר סיבתי בין האירועים הנטענים על ידה לבין מחלתה. כן טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענתה לפיה הוועדה לא נתנה משקל ראוי למסמכים שונים המבססים את טענת המבקשת באשר לאירוע בו לחש לה מפקדה לחישות בעלות אופי מיני. לבסוף, טענה המבקשת כי הבקשה מעלה סוגיה עקרונית בנוגע ליישום ההלכה שנקבעה בעניין אביאן .

דיון והכרעה

10.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה לא יידרש לערעור בגלגול שלישי אלא כאשר מדובר בנושא בעל השלכות משפטיות או ציבוריות שמעבר למחלוקת שבין הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); וכן ראו למשל: רע"א 946/10 אהרנוביץ נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 31.3.2010)]. הבקשה שלפניי אינה נמנית על אותם המקרים בהם ייתן בית משפט זה רשות ערעור שכן, שאלת יישומה של הלכה על נסיבות עניין קונקרטי, היא כשלעצמה, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. למעשה, כבר נקבע כי אף אם בית משפט שגה ביישום הדין (ואיני סבור כי זהו המקרה שלפניי), אין בכך כדי להקים עילה למתן רשות ערעור [ראו למשל: רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (לא פורסם, 4.1.2007), פסקה 16 לפסק הדין והאסמכתאות הנזכרות שם].

11.

למעלה מהצורך אציין כי איני סבור כי יש ממש בטענות המבקשת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו פסק דין מנומק ומפורט המתייחס לכלל טענות המבקשת, ולא מצאתי כל עילה להתערב בו. אציין כי בהתאם להוראות סעיף 34(א) לחוק הנכים ערעור על החלטת וועדת ערעורים לפי חוק זה יכול להיעשות רק בנוגע לנקודה משפטית. משקבעה הוועדה כי לא השתכנעה שאירועי הדחק שהמבקשת טענה שהתקיימו אכן התקיימו איני מוצא מקום לדון בטענות המבקשת לפיהן קיים קשר סיבתי בין אירועים נטענים אלו לבין מחלתה של המבקשת. אעיר, כי על אף שערעור על החלטת הוועדה יכול היה להיעשות רק ביחס לנקודה משפטית, נדרש בית המשפט המחוזי לטענות המבקשת בנוגע לקביעות העובדתיות של הוועדה, ודחה אותן לגופו של עניין ומסקנותיו - המנומקות היטב - מקובלות עלי. אוסיף, כי שותף אני לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין יש לזקוף לחובתה של המבקשת את הימנעותה מלהביא עדים שיחזקו את גרסתה.

12.

סיכומם של דברים: הבקשה נדחית.

13.

משלא נתבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.