רע"א 1398/21 המנוח עודה חוסיין נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 5.1.2021, בע"א 13393-08-20 (סגן הנשיא א' קולה , והשופטות ע' הוד ו- ר' גלפז מוקדי ), שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום בטבריה, מיום 27.6.2020, בת"א 27671-02-20 (השופטת א' הלר ). בגדרו של פסק הדין, סולקה על הסף תביעת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו אין תוקף לפסק דין שניתן נגדם בעבר, והורה על פינויים מהמקרקעין שבהם הם מחזיקים. התביעה נדחתה מחמת מעשה בית-דין.

2.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; מתן הרשות גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. ניסיונם של המבקשים להלביש מחלצות 'עקרוניות' לפסק הדין – אינו עולה יפה. בפסק הדין של בית משפט השלום, שאותו אימץ בית המשפט המחוזי, אין כל קביעה עקרונית באשר לתחולתה של דוקטרינת מעשה בית-דין, והוא נטוע כל-כולו בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין שעל הפרק.

3.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי אף לגוף הדברים, דומה כי אין ממש בטענת המבקשים. המבקשים טוענים, כי בהליכים הקודמים נדונו אך ורק טענות בדבר זכותם במקרקעין כיורשי המנוח עודה עלי עדי, בעוד שעתה, בתביעה דנא, מבוקש סעד הצהרתי כי הם בעלי הזכויות במקרקעין, מכוח זכות עצמאית של 'חזקה נוגדת' – לא מכוח ירושה. דא עקא, בניגוד לטענת המבקשים, טענות לזכות עצמאית מכוח 'חזקה נוגדת' עלו גם עלו במסגרת ההליכים הקודמים, כפי שנקבע בעבר על-ידי בית משפט זה: "עיון בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעתירה – שבה התבקש, בין היתר, צו המורה למדינה להימנע מפינוי המקרקעין – מלמד כי טענת החזקה הנוגדת הועלתה גם באותו הליך . ברם, טענה זו נדחתה על הסף, לאחר שנמצא כי 'שאלת זכויותיהם של [המבקשים] במקרקעין הוכרעה זה מכבר' בשורת החלטות שיפוטיות חלוטות שהוצגו בפסק הדין" (רע"א 5246/19 עודה נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 3 (12.8.2019); ההדגשה הוספה – נ' ס').

4.

בשולי הדברים, הערה: בקשת רשות הערעור הוגשה בשמו של המבקש 1, על אף שהלה הלך לעולמו לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בטרם היה סיפק בידו להגיש את בקשת רשות הערעור, תוך שנטען כי "הבקשה מוגשת על דעתם ובהסכמתם של כלל יורשיו הפוטנציאלים של המנוח" .

בהחלטה מיום 11.4.2021, התבקשו המבקשים "להבהיר מהו המקור החוקי שמאפשר להם להגיש את הבקשה, כפי שעשו, בשמו של המנוח" . ביום 18.4.2021 הגישו המבקשים הודעת עדכון, שבה טענו כי "סד הזמנים הקצר [...] לא איפשר להם לפעול תחילה לשם הוצאת צו קיום לצוואה" , וכמו כן צרפו "כתב הסכמה וייפוי כוח בשמם של כל היורשים" . על רקע הדברים הללו, טענה המשיבה כי "הדין אינו מכיר במעמד של 'יורשים פוטנציאליים' [...] בהעדר צו ירושה או צו קיום צוואה" , כי "אין להתיר למבקשים להגיש את בקשת רשות הערעור [...] בהעדר צו ירושה או צו קיום צוואה" ,

וכי יש לקצוב "מועד קרוב למבקשים לצורך הסרת מחדלם" . המשיבה הוסיפה והטעימה, כי במצב הדברים הנוכחי, בין אם תתקבל, בין אם תידחה בקשת רשות הערעור, "לא ניתן לדעת לבטח כי ההכרעה [...] תחול כלפי כל הגורמים הנוגעים לעניין" . עוד הודגש בהקשר זה, כי קיים צורך עז להביא לידי סיום את ההליכים בנדון דידן, שנדון בגלגולים חוזרים ונשנים "זה עשורים" .

5.

למרות שמבחינה פורמלית יש ממש בטענות המשיבה, בנסיבות, לא ראיתי מקום להורות על מחיקתו של המנוח מן הבקשה. בהינתן שהבקשה הוגשה גם בשמו של המבקש 2, אשר אין חולק על מעמדו וזכותו להגיש את הבקשה, הרי שכך או כך, נדרשת הכרעה בבקשה גופה.

6.

זאת ועוד: על פני הדברים, דומה כי לא צפוי למשיבה נזק ממשי מהותרת המנוח כצד להליך. בניגוד למקרים שבהם נפטר אדם במהלך ניהול הליך משפטי, בענייננו, נפטר המנוח ב'חלון הזמן' שבין מתן פסק הדין בערעור לבין הגשת בקשת רשות הערעור. פסקי הדין שניתנו בעניינו – הן של בית המשפט המחוזי, הן של בית משפט השלום – בתוקפם עומדים. ככל שבהמשך לא יופיע יורש 'חדש', נוסף על אלו שאישרו את הגשת הבקשה שלפנַי – יבוא ההליך אל קיצו, והכל "על מקומו יבוא בשלום" (שמות יח, כג); ואם בעתיד יצוץ לפתע יורש נוסף – הרי שהלה יתקשה להגיש בקשת רשות ערעור חדשה, מטעמו-הוא, שעה שהמועד האחרון להגשתה חלף זה עידן ועידנים, לפני למעלה מחצי שנה. מקל וחומר אם יבחר אותו יורש להגיש תביעה חדשה, הרי שהוא צפוי להיתקל בחומה בצורה של מעשה בית דין.

7.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור – נדחית בזאת.

לעניין ההוצאות: שוב ושוב נדרשים בתי המשפט השונים, לעניינם של הקרקעות שבהן מחזיקים המבקשים – ללא הצדקה נראית לעין. במקום להביא את הקץ על ההתדיינות הממושכת, דומה כי קביעותיהם החוזרות ונשנות של בתי המשפט – לרבות בית משפט זה ב'כובעיו' השונים – משמשות עבור המבקשים אך כנקודת פתיחה למערכה הבאה, וחוזר חלילה. עם השחתת זמן שיפוטי לריק – אין להסכין; יש לכך מחיר: המבקשים ישאו אפוא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ₪; בנוסף, ישאו המבקשים בהוצאות בסך של 10,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.