רע"א 5246/19 עודה עלי עודה נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה, ביום 5.8.2019 (רע"א 7723-08-19), בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בעיר, שניתנה יום קודם לכן (ת"א 23070-06-19).

בשורש ההליך, ניצבת "תביעה למתן צו מניעה" שהוגשה לערכאה הראשונה, ובה טענו המבקשים כי אין לפנות אותם מן המקרקעין שבמוקד ההליך – הואיל והם מחזיקים בהם "בחזקה נוגדת עפ"י סעיף 20 לחוק הקרקעות העות'מני [...] וזכותה של [המשיבה] לפנות אותם מהמקרקעין התיישנה". בד בבד, ביקשו המבקשים צו מניעה זמני נגד הפינוי – אך בקשתם נדחתה על רקע הליך מקביל שניהלו באותה עת בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 3819/19; להלן: העתירה ). בהמשך נדרשה המשיבה (להלן: רמ"י ) להשיב "לבקשה למתן צו מניעה" עד ליום 10.7.2019, ולאחר שמועד זה חלף עבר לו התבקשה הערכאה הראשונה לתת צו מניעה זמני בהעדר תשובה. בקשות נוספות בעניין הוגשו בתאריכים 22.7.2019 ו-25.7.2019 – לצד בקשה למתן פסק דין בתביעה העיקרית בהעדר הגנה – אך נותרו תלויות בחלל האוויר. ביום 4.8.2019, ערב הפינוי שנועד ליום 5.8.2019, הגישו המבקשים "בקשה דחופה ביותר" לזרז את מתן פסק הדין, ולחלופין לתת צו מניעה זמני בהעדר תשובה מטעם רמ"י. הבקשה הועברה לעיון השופטת התורנית, שדחתה אותה, כאמור – בנימוק כי בפסק הדין שניתן בעתירה ביום 31.7.2019 נדונו, ונדחו, כל הטענות שהעלו המבקשים בתביעתם. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על ההחלטה, וקבע כי פסק הדין בעתירה – שבו נאמר כי שאלת הזכויות במקרקעין כבר הוכרעה בהליכים קודמים – סתם את הגולל "אחר כל ההליכים [...] שנקטו המבקשים בניסיון לעכב את פינוי המקרקעין".

2.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבה טוענים המבקשים כי היה על שופט בית המשפט המחוזי לפסול את עצמו – הואיל והוא "בעל אינטרס ישיר" בסילוקם ממקרקעי המריבה, נוכח מגוריו ביישוב סמוך, שחלק מתושביו פועלים להפסקת השימוש של המבקשים במקרקעין. לגופם של דברים, הם סבורים כי בהעדר תשובה וכתב הגנה מטעם המדינה ראוי היה לתת פסק דין בתביעתם – ולמצער, לקבל את הבקשה למתן סעד זמני, שכן התביעה העיקרית מעלה "טענות משפטיות כבדות משקל". לדעתם, פסק הדין בעתירה אינו מונע דיון ענייני בסוגיית החזקה הנוגדת, "שבסמכותו הבלעדית של כבוד בית משפט השלום" – מה גם שהוא מבוסס על הנמקות "טכניות ולא מהותיות", ועל קביעה שגויה לגבי ניקיון כפיהם. לפיכך, הם מסכמים כי "גם אם ההליכים המשפטיים שנקטו בעבר בסוגיית הבעלות בהן נכשלו", יש לעכב את הפינוי עד להכרעה בתביעתם, ולהורות על מתן פסק דין בהעדר הגנה.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה. עיון בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעתירה – שבה התבקש, בין היתר, צו המורה למדינה להימנע מפינוי המקרקעין – מלמד כי טענת החזקה הנוגדת הועלתה גם באותו הליך. ברם, טענה זו נדחתה על הסף, לאחר שנמצא כי "שאלת זכויותיהם של [המבקשים] במקרקעין הוכרעה זה מכבר" בשורת החלטות שיפוטיות חלוטות שהוצגו בפסק הדין (פסקה 7 לפסק הדין). לפיכך, אף שבית המשפט הגבוה לצדק לא נדרש לגופה של הסוגיה הקניינית, קביעתו בדבר קיום החלטות חלוטות של הערכאות האזרחיות הרלוונטיות חורצת את גורל בקשת רשות הערעור לשבט. ודוקו, מעבר לטיעון כללי בדבר הצורך לברר את טענותיהם, אין בבקשת רשות הערעור כל התייחסות להחלטות החלוטות שעליהן עמד בית המשפט הגבוה לצדק, ולא נעשה כל ניסיון להתמודד עם הקושי שהן מעוררות. מבלי להכריע, אפוא, בדבר קיומו של מעשה בית דין, דומה כי סיכויי התביעה שוללים את מתן הסעד הזמני המבוקש – אף אם אניח שמאזן הנוחות נוטה לזכות המבקשים. מטעמים דומים, אין להתערב בהחלטת הערכאות הקודמות להימנע בשלב זה ממתן פסק דין בהעדר הגנה – הגם שבוודאי ראוי להקפיד כי הצדדים יעמדו בלוחות הזמנים המחייבים.

4.

אשר לסוגיית הפסלות – שעה שבית המשפט המחוזי סיים את הטיפול בבקשת רשות הערעור מטעם המבקשים כבר ביום הגשתה, כך שלא הייתה למבקשים הזדמנות מוקדמת יותר להעלות את טענת הפסלות, אין מניעה להידרש אליה בהליך דנן (ראו ע"א 3230/14 פלוני נ' קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית , פסקה 13 (7.9.2015), ורע"ב 5167/18 פלוני נ' ועדת השחרורים איילון (7.11.2018)). עם זאת, דין הטענה להידחות לגופה. לא ברור מדוע סבורים המבקשים שמקום מגוריו של המותב הופך אותו לבעל "אינטרס ישיר" בסילוקם מן המקרקעין – ולא הוצגה כל זיקה בין המותב ובין אותו "חלק" של תושבי היישוב שפועל, כביכול, נגד המבקשים. הטענות הכלליות של המבקשים אינן מוכיחות "ענין כספי ממשי או ענין אישי ממשי" של המותב בהליך או בתוצאותיו (בהתאם לחלופה שבסעיף 77א(א1)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) – ואינן מגלות נסיבות אחרות העלולות ליצור "חשש ממשי למשוא פנים", כלשון סעיף 77א(א) לחוק (והשוו בשג"ץ 3767/18 חמיס נ' ראש המנהל האזרחי לאזור יהודה והשומרון , פסקה 4 (16.5.2018)).

5.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית – ועמה, הבקשה הנלווית למתן סעד זמני. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.