רע"א 1418/19 Biomarin Pharmaceutical Int נ. רשם הפטנטים ,המדגמים וסימני ה

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' אברהמי ) בעש"א 2426-06-18 מיום 24.1.2019 במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על החלטת כב' סגנית רשם הפטנטים ( ז' ברכה ) שלא להאריך את התקופה לדיון מחדש בסירוב לקיבול בקשת פטנט מס' 206845 מיום 17.4.2018.

1.

על מנת לקבל זכות פטנט על אמצאה נדרש בעל האמצאה להגיש בקשה לרישום הפטנט במשרד הפטנטים. כדי לקבל הגנה מכמה מדינות על זכויותיו בפטנט, ניתן להגיש בקשה לרישום הפטנט בכל מדינה ומדינה בנפרד או לחלופין, להגיש בקשה במשרד בינלאומי על פי אמנת ה- PCT

( p atent c ooperation

t reaty) ולאחר מכן להגיש בקשה בכל אחת מהמדינות החתומות על האמנה בהתבסס על הבקשה הבינלאומית ובהתאם למועד שבו היא הוגשה.

2.

ביום 6.7.2010 הגישה המבקשת לרשם הפטנטים בקשת פטנט אשר הינה השלב הלאומי בישראל של בקשה בינלאומית שהוגשה ביום 6.1.2009, בה נתבע תהליך לייצור החומר הפעיל בתכשיר רפואי בשם K uvan

(להלן: הבקשה ). ביום 30.1.2013 נשלחה למבקשת הודעת ליקויים. לאחר שחלפו למעלה מארבעה חודשים, כקבוע בתקנה 42 לתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין מסמכים ואגרות), התשכ"ח-1968, ביום 5.3.2014 הודיע המשיב למבקשת כי בקשת הפטנט תיסגר. משלא נענתה גם הודעה זו, נסגרה הבקשה ביום 23.6.2014.

3.

ביום 15.10.2017, בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד סגירת הבקשה, הגישה המבקשת בקשה להאריך את התקופה לדון מחדש בסירוב לרישום הפטנט. לטענתה, הבקשה לרישום הוגשה עבור חברת Merck Serono (להלן: Merck ) אשר רכשה מהמבקשת את הזכויות בתכשיר מושא הבקשה, וזאת הגם שהוגשה בשמה של המבקשת, ובאוקטובר 2015 רכשה המבקשת מ-

Merck בחזרה את הזכויות בתכשיר. לאחר מכן, ביצעה הערכה מחדש של כדאיות קבלת הפטנט בישראל ומכאן הטעם לעיכוב בהגשת הבקשה.

4.

בהחלטתה קבעה סגנית הרשם כי אין לקבל את הבקשה, שכן זו הוגשה, בניגוד לקבוע בסעיף 21א לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים או החוק ), בחלוף למעלה משנים עשר חודשים ממועד הסירוב. הגם שלרשם הפטנטים סמכות להאריך את פרק הזמן להגשת הבקשה לפי סעיף 164(א) לחוק, הרי שזו נועדה לאפשר להתגבר על תקלות חיצוניות שאינן בשליטת המבקש. בנסיבות המקרה, בהן המבקשת החליטה לזנוח את הבקשה, לא ניתן טעם סביר המצדיק את הארכת המועד. כמו כן, פרק הזמן בגינו מבוקשת הארכת המועד הינו ארוך יתר על המידה. בהתאם לכך דחתה סגנית הרשם את בקשת הארכה. המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי.

5.

בית המשפט קבע כי משעה שהנסיבות בגדרן הוגשה הבקשה להארכת המועד לדון מחדש אינה שנויה במחלוקת, הרי שיש לבחון האם ישנה הצדקה לקבלה לפי התנאים הקבועים בסעיף 164(א) לחוק. השיקולים הרלוונטיים לעניין זה הם משך האיחור והסיבה לו. נקבע כי האיחור בגינו נתבקשה הארכת המועד, שנתיים וארבעה חודשים, הינו ממושך ומשליך על מידת ההסתמכות של הציבור שלא יירשם פטנט באמצאה. גם באשר לסיבת האיחור נקבע כי טענת המבקשת לפיה משעה שרכשה מחדש את זכויותיה ביצעה הערכה מחודשת, אינה מצדיקה איחור זה. המבקשת הכירה היטב את בקשת הפטנט ולא נתנה הסבר של ממש לאי הגשת הבקשה עובר למועד בו הוגשה.

6.

עוד נקבע כי אין לקבל את הצעת המבקשת, לפיה יוארך המועד אך יותנה באי אכיפת הפטנט כלפי מי שהחל לנצל בישראל את האמצאה או נקט צעדים ממשיים לניצולה לאחר שסורבה הבקשה לפטנט. קבלת תנאים כאמור מתעלמת מהעובדה כי פרק הזמן הקבוע בסעיף 21א לחוק הפטנטים הוא הכלל והארכתו היא החריג. כמו כן, קבלת התנאים תביא להליך מסובך ויקר בין המבקש ובין צדדים שלישיים. ולבסוף, תפגע בוודאות הציבור באשר לפנקס הפטנטים.

7.

באשר להארכת מועד במקום שבו בעל הפטנט זנח את בקשתו, חָלַק בית המשפט על החלטת סגנית הרשם. נקבע כי אין לשלול מקרים בהם חרף זניחה מכוונת יהיה מקום להאריך את המועד לדיון מחדש, אולם כאמור לעיל, במקרה דנן לא הובאו נימוקים המצדיקים את מתן הארכה. לאור האמור דחה בית המשפט את ערעור המבקשת.

8.

לטענת המבקשת בבקשה דנא, שגו סגנית הרשם ובית המשפט המחוזי עת דחו את הבקשה להארכת מועד. באשר לפרק הזמן שעבר טרם נתבקשה הארכת המועד, נטען כי אין מדובר באיחור ממושך, והוא מוצדק מכיוון שהמבקשת היא חברה קטנה והיה עליה לבחון האם לפעול להחייאת הבקשה במדינות שונות בעולם על המשמעויות הכספיות הנובעות מכך. נטען כי סעיף 21 לחוק הפטנטים אינו מסייג בקשת פטנט שנזנחה מהאפשרות להגיש בקשה לדיון מחדש, זאת בשונה מסעיפים מקבילים במדינות שונות. כמו כן, סעיף 164 לחוק קובע רף מקל יחסית לאישור הארכת מועד ומסתפק ב"טעם סביר", ועל כן היה על בית המשפט לקבל טעם זה לאיחור. עוד נטען כי בית המשפט שגה בשעה שקבע כי משקלו הנמוך של שיקול הוודאות בדיני הפטנטים אינו חל על הציבור ועל צדדים שלישיים. בהקשר זה ציינה המבקשת כי במקרים דומים קבעה הרשות תנאים המגנים על צדדים שלישיים אשר החלו להשתמש בפטנט לאחר הסירוב. לטענתה, לשגיאות אלה השלכות רוחב קשות החורגות ממתחמה של בקשה זו והן מצדיקות דיון בגלגול שלישי.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. חרף טענות המבקשת, לא השתכנעתי כי הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כי דחייתה תוביל לעיוות דין – אמות המידה לקבלת בקשת רשות ערעור. לאחרונה עוגנו אמות מידה אלה במסגרת תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי:

"החליט בית המשפט העליון לדחות בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים, רשאי בית המשפט לכלול בהחלטתו רק את קביעתו בדבר דחיית בקשת רשות הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים שני אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

(1)

הקביעות בהחלטה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים;

(2)

מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין".

סעיף 174 לחוק הפטנטים קובע זכות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטה של רשם הפטנטים, כבענייננו. על כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כ"בית משפט לערעורים" ותקנה 407א חלה על הבקשה.

10.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.