רע"א 1418-23 רע"א 1418-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט איל באומגרט) בת"צ 7019-02-22 מיום 20.12.2022, בגדרה נדחו בקשות מטעם המבקשת למחיקה על הסף של בקשה לאישור הגשת תובענה כייצוגית שהגישה המשיבה, ולחילופין, למחיקת כתב טענות שהגישה במסגרת הבקשה. בעקבות דחיית הבקשות הוטלו על המבקשת הוצאות משפט בסכום של 7,500 ש"ח, וכפי שיובהר, באופן אופרטיבי בקשת רשות הערעור מופנית נגד חיוב זה בהוצאות משפט.

1.ההליך דנן עניינו בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה המשיבה, חברת אופק פריידס בע"מ (להלן: הבקשה לאישור ו-המשיבה, בהתאמה), נגד המבקשת, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: דואר ישראל), בגין הפרות נטענות של התחייבויות האחרונה ובגין גביית תשלומים ביתר באופן המנוגד לדין, לשיטת המשיבה. לאחר שהוגשו תשובה לבקשת האישור ותגובה לתשובה, ביום 18.12.2022 קיים בית משפט קמא דיון קדם משפט (להלן: הדיון) אשר בעקבותיו ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור (להלן: ההחלטה). מפרוטוקול הדיון עולה כי נדונו בו שתי סוגיות עיקריות שהעלתה דואר ישראל בפתחו: אחת, היעדרו של תצהיר תומך בתגובת המבקשת, אשר לשיטתה של דואר ישראל מצדיק את מחיקתה; שנייה, אי עמידתה של בקשת האישור ב"תנאי הסף", כלשונה של דואר ישראל (עמוד 5 לפרוטוקול הדיון), לעניין הוכחת קיומה של קבוצה, אשר לחבריה עילת תביעה משותפת.

2.יומיים לאחר הדיון נתן בית משפט קמא החלטה קצרה, במסגרתה התייחס לשתי הסוגיות שעלו בדיון כאמור כבקשות מטעם דואר ישראל, דחה אותן ופסק הוצאות בסך 7,500 ש"ח לטובת המשיבה. נגד החלטה זו הגישה דואר ישראל את בקשת רשות הערעור, כאשר טענתה האחת והיחידה היא כי הסעדים שאת הענקתם דחה בית משפט קמא בהחלטתו כלל לא התבקשו על ידיה, ולמצער היא לא עמדה על קבלתם בתום הדיון.

3.דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כאמור, דואר ישראל איננה עומדת (ולשיטתה אף לא עמדה במסגרת הליך קמא) על הבקשות שנדונו במסגרת החלטתו של בית משפט קמא. לפיכך, חרף ניסיונותיה של דואר ישראל לשוות לבקשת רשות הערעור שהגישה משמעות עמוקה יותר, מבחינה אופרטיבית מדובר בבקשה לביטול חיוב בהוצאות שהוטל על המבקשת בהחלטה. כך, בהינתן שאין כל הצדקה להיענות לבקשת רשות ערעור בעניין שהוא תאורטי גרידא, באשר אין לו כל השלכה מעשית על המשך הדיון (והשוו, מקל וחומר, לכלל לפיו האפשרות להגיש ערעור על פסק דין נתונה רק למי שנפגע מפסק הדין, כאשר "נפגע", לעניין זה, הוא מי ש"ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו...". יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 805 (מהדורה שביעית, 1995)). משנמצא כך, הרי שדין הבקשה להידחות לאור סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, המורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר מתן פסק הדין ואינה נבלעת בו". פשיטא כי הבקשה שלפנינו נופלת בגדר הרישא ולא בגדר הסיפא, ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. את עמדתי בעניין תכליתו ומשמעותו של הצו הבהרתי ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל (21.5.2018) בזו הלשון:

[לצו] תכלית כפולה: ראשית, לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית, להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

הגשמת תכליות הצו מחייבת כי בעניינים המנויים בו לא תינתן רשות ערעור, וזאת מבלי שיבחנו כלל השאלות האם להחלטה המותקפת עשויה להיות השפעה על תוצאות ההליך והאם מבחינה עניינית צדקה הערכאה המבררת בהחלטתה. אם תאמר אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם?

דברים אלה יפים גם לענייננו.

4.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. דואר ישראל תישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את העובדה שלא נתבקשה תשובה.