רע"א 146/13 רונן דגן נ. יחזקאל דגן

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי ) בת"א 3021/09 מיום 5.12.2012, במסגרתה בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי אשר אישרה את מתווה הפשרה שעליו הסכימו הצדדים.

עיקרי העובדות

2.

בין הצדדים, אחים, ולשעבר שותפים בבעלות הנכסים ובעסקים, קיים סכסוך רב שנים. חלק מהסכסוך הוכרע בהליך בוררות. פסק הבורר שניתן ביום 5.7.2001 עסק במגרש אשר למשיב זכות חכירה בו, ומוחזק על-ידי המבקש 1 (להלן: המבקש ), ובו נקבע כי למבקש זכות להחזיק במגרש כנגד תשלום דמי שכירות למשיב עד תום תקופת החכירה. המשיב טען כי המבקש הפר את פסק הבוררות, והגיש תביעה להשבת החזקה לידיו ולתשלום דמי שכירות.

3.

ביום 30.10.2011, בהמלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים ל"מתווה של פשרה", אשר עיקרו הוא כי הצדדים יהיו בעלים במשותף בזכויות החכירה במגרש. הוסכם במתווה הפשרה על מנגנון לקביעת סכום הכסף שעל המבקש יהיה לשלם למשיב, והוסכם כי ימונה שמאי אשר ישום את שווי זכויות הצדדים בנכס. השמאי ערך את חוות דעתו, אך בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לחוות הדעת וביחס לאופן הערכת שווי הזכויות בנכס. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר ההנחיות שיש ליתן לשמאי לצורך תיקון חוות דעתו, כך שתהא תואמת לכוונתם על-פי מתווה הפשרה.

4.

לנוכח המחלוקת בין הצדדים, הגיש המשיב בקשה להמשך ניהול התיק ולביטול מתווה הפשרה. המשיב טען כי במשך השנה שחלפה מאז מתווה הפשרה הוחרף הסכסוך בין הצדדים, ולא ניתן להגיע לכל הסכמה בנוגע לפרשנות מתווה הפשרה. על כן, טען המשיב, כי הצדדים לא יכולים לשתף פעולה וכי יש לפעול בהתאם לפסק הבורר. מנגד, טען המבקש, כי מדובר בניסיון פסול לפסול את חוות דעת השמאי. כמו כן נטען כי ניתן להתגבר על המבוי הסתום אשר אליו הגיעו הצדדים באמצעות פניה למנגנון של הכרעה בהסכמה, כמפורט במתווה הפשרה.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה להמשיך בניהול התיק וקבע כי הניסיון לכונן פשרה בין הצדדים נכשל. בית המשפט עמד על המחלוקות הרבות הקיימות בין הצדדים, וקבע כי הצדדים חלוקים לא רק בנוגע ליישומו של מתווה הפשרה אלא גם באשר למשמעותו ותוכנו. בית המשפט קבע כי ניתן לראות מצב דברים זה כטעות משותפת של הצדדים החותרת תחת הבסיס לקיומו של החוזה. בית המשפט הוסיף וציין כי יחסי הצדדים מאופיינים בסכסוכים ומחלוקות רבות, וכי הם אינם מסוגלים להסכים על דבר. כל אלה מחזקים את המסקנה כי הניסיון להגיע לפתרון מוסכם לא צלח. על כן, קבע בית המשפט כי במצב דברים זה יש לשוב לסכסוך המקורי בין הצדדים, בדבר שאלת קיומו או הפרתו של פסק הבורר, ולהכריע בו לאור הראיות וסדר הדין האזרחי. לאור האמור, ביטל בית המשפט את מתווה הפשרה והורה על המשך ניהול התיק. בית המשפט קבע מועד לשמיעת סיכומי הצדדים ביום 8.1.2013. אֵלו אכן נשמעו.

עיקרי טענות הצדדים

6.

לטענת המבקש, לא הובאו טעמים משכנעים וכבדי משקל העשויים להצדיק את ביטול הסכם הפשרה. לטענת המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בעיקרון סופיות הפשרה ובמגמה לעודד בעלי דין להגיע לפשרות ולפתרונות מוסכמים. כמו כן טוען המבקש כי היה על בית המשפט לדון במחלוקות בין הצדדים ביחס לפרשנות מתווה הפשרה, וכי לא היה מקום להורות על ביטולו.

7.

לטענת המשיב, במצב הדברים שנוצר, לאחר שמיעת הסיכומים בתיק ובהמתנה לפסק הדין הסופי, אין מקום להיענות לבקשת רשות הערעור. עוד טוען המשיב כי יש לדחות את הבקשה לגופה. לטענתו, ההסכם בין הצדדים אינו הסכם מוגמר שקיבל תוקף של פסק דין, אלא מתווה של פשרה שקיבל תוקף של החלטה. דין החלטה זו כיתר החלטות הביניים השיפוטיות, ועל כן בית המשפט רשאי לשוב ולדון בהן ואף לשנותן. עוד טוען המשיב כי לא ניתן לפתור את חילוקי הדעות בין הצדדים באשר לפרשנות מתווה הפשרה, ועל כן התוצאה ההכרחית היא ביטולו.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק

בתי המשפט ) קובע כדלהלן:

" רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" .

מלשון הסעיף עולה כי השגות צדדים על "החלטה אחרת" של הערכאה הדיונית ידונו ככלל במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (להרחבה על התנאים למתן רשות ערעור ראו את החלטתו של השופט צ' זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012)). אינני סבור שבעניין דנן מתקיימים התנאים האמורים.

9.

לא מצאתי כי המבקש העמיד טעם בעל משקל שיצדיק חריגה מהעיקרון לפיו השגות על החלטות ביניים ידונו במסגרת הערעור על פסק הדין. עצם העובדה כי החלטת בית המשפט נוגעת במחלוקות מהותיות בין הצדדים אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור. בית המשפט המחוזי קרוב לסיום מלאכתו, טענות הצדדים בסיכומיהם נשמעו וכעת הם ממתינים למתן פסק הדין. על כן, לא מצאתי טעם לעכב את סיום בירור התובענה לשם בירור הסוגיות המתעוררות בבקשת רשות הערעור, בירור שיכול להיות ממושך. כמו כן, ישנו יתרון משמעותי לדיון בהשגה על החלטות ביניים בשלב הערעור על פסק הדין הסופי, זאת לאור האפשרות שעם מתן פסק הדין ייחסך הדיון בנושאי בקשת רשות הערעור, וגם משום שבמסגרת הערעור יהיה ניתן לבחון את החלטת בית המשפט המחוזי באופן מקיף על רקע מכלול הדברים ותוצאות ההליך (ראו: רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר פ"ד נח(1) 854, 863-862 (2003)). ההליך בבית המשפט המחוזי קרוב לסיומו, ודומני כי יש להמתין למתן פסק הדין ולתוצאות האופרטיביות של ההליך עובר לדיון בהשגות המבקש.

10.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות הבקשה וישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.