רע"א 1487/13 חיימוב רבין יצחק נ. שלום סייה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים נועם, מוסק ובר-עם) בע"א 47144-09-12 ובע"א 36925-10-12 מיום 27.1.13, שבגדרו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט הבכיר שמעוני) בת"א 1614-05 מיום 22.7.12. עניינה של הפרשה – מחלוקת (ותיקה) בענייני מקרקעין.

רקע והליכים

ב.

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בעניין שטח של 40 מ"ר הנמצא בטווח שבין שתי חלקות שבבעלות בעלי הדין. ב פסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי (בת"א 2255/00 מיום 25.6.01 מפי השופט ((כתארו אז) צבן), בהתבסס על פסיקת המפקחת על המקרקעין, נקבע כי השטח האמור הוא בבעלות המבקש, וכי על המשיבים לסלק ידם מן השטח, בתנאים שהמבקש ישלם להם את סכום השקעתם במבנה שהקימו בחלקה, בסכום השווה בשקלים ל- 61,000$. בית המשפט לא הורה על הריסת המבנה שבנו המשיבים, כיוון שמצא שהמבקש נהג בחוסר תום לב כאשר יצר כלפי המשיבים מצג כאילו ויתר על זכותו, והמתין עד תום הבניה בפתיחת הליך משפטי. על כן נקבע שלמול הסעד של סילוק ידם של המשיבים ישא המבקש בתשלום הסכום שהושקע על ידיהם בבניית המבנה. עוד נקבע, כי הסכום האמור ישא ריבית כחוק ממועד פסק הדין. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון (ע"א 8965/03) נדחה ביום 14.12.04.

ג.

לא חלף זמן רב, והמבקש הגיש תובענה לבית משפט השלום (ת"א 1614/05), בה התבקש בית המשפט להצהיר כי המבקש אינו חייב למשיבים את הסכום שנקבע בת"א 2255/00, וכי על המשיבים להרוס את המבנה, וזאת נוכח צו הריסה שניתן בהליכים פליליים אשר התנהלו נגדם באותה עת (ת"פ 408/04). מאוחר יותר בוטל צו ההריסה, והוצא היתר בניה למבנה שהוקם בחלקה. בעקבות התפתחויות שונות בתיק וחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, תיקן המבקש את כתב התביעה, ובנוסף עתר לקביעת הגבול שבין החלקות ולחיוב המשיבים לשלם לו דמי שימוש ראויים בעבור שימוש במבנה, תוך קיזוזם מהסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי בת"א 2255/00 ביום 26.6.03 (פסק הדין לא צורף), שאושר בבית משפט זה בע"א 8965/03 (2004). בית משפט השלום קבע כי המפתח לסיום המחלוקת היה בידי המבקש, וכי הוא היה רשאי להודיע למשיבים בכל עת שסכום הכסף שנקבע עומד לרשותם; משלא מסר הודעה כגון דא, אין לו זכות בנכס, והמשיבים רשאים להשכיר הדירות במבנה ולהפיק מהם רווחים. נקבע, כי קו הגבול בין החלקות עובר במקום שסומן כקו גבול במפת המומחה כטענת המבקש, וכי על המשיבים לסלק את ידם מהשטח מששילם המבקש תחילה את עלות הקמת המבנה שבנו המשיבים בשטח. בסיום דבריו ציין בית משפט השלום, כי "הצדדים כילו את מרצם, את זמנם ואת ממונם בבית המשפט, ובסופו של יום, איש מהם אינו רואה ברכה בעמלו. כל שנותר לקוות הוא שהצדדים ישכילו להניח לרוח הרעה שביניהם וימצאו פתרון". דברים אלה חזרו על מה שהביע בית משפט זה בע"א 8965/03 הנזכר.

ד.

על פסק הדין הוגשו ערעור וערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים (ע"א 47144-09-12 וע"א 36925-10-12). בית המשפט לא מצא מקום להתערב בקביעת

בית משפט השלום

בעניין קו הגבול המדויק, אשר נסמכה על חוות דעת מומחה. עוד נקבע, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 2255/00 חייב את המבקש באופן ברור ומפורש לשלם את הסכום האמור ללא התניה. משהמבקש לא הודיע למשיבים כי הסכום עומד לזכותם, לא מילא אחר החיוב שנקבע בפסק דינו של בית המשפט בת"א 2255/00, וממילא אין עומדת לו זכות לקיזוז.

ה.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בבקשה, הערוכה כשלעצמה כדבעי. בבקשה נטען, כי עולה בפנינו סוגיה עקרונית שלגביה קיימות הכרעות סותרות, קרי, מה ייעשה בפירות שהניב מבנה שהוקם ללא זכות על מקרקעין. נטען, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי מהוה תמריץ לשוהה שלא כדין להאריך את שהותו במקרקעין שאליהם פלש. נטען, כי פסק דין זה סותר פסיקה של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א (תל אביב- יפו) 1368/06 עזבון המנוח יוסף מירום (מוסרי) ז"ל נ' עיריית חולון (לא פורסם). עוד נאמר, כי המשיבים משכירים את המבנה וגובים דמי שכירות.

הכרעה

ו.

לא אוכל להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה, כידוע, בעניינים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) – מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר; רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות , פ"ד מט(2) 685, 689). הסוגיה שהועלתה בנדון דידן, בכל הכבוד, ככל שיש בה עניין עיוני, אינה נופלת בנסיבות בתחומיה של הגדרה זו, חרף נסיונות המבקש, שובי-לב ככל שיהיו, להציגן באור כללי; והרי היא תחומה, במישור המעשי,

לנסיבות ספציפיות של כל מקרה. התשובה לשאלה שהעלה המבקש עשויה להיות תלוית נסיבות, וכרוכה בפרמטרים שונים של התנהגות הצדדים, תוך שהמגמה צריכה להיות, שככל שהנכס נותר ואינו נהרס, על מי שהחזיק בו בהמשך לשלם לבונהו את הוצאותיו הממשיות נכון למועד התשלום (כפי שנפסק בנידון דידן). נציין, כי במשך תקופה ארוכה ניטשה מחלוקת אמיתית באשר לבעלות בשטח הכלוא בין חלקות הצדדים, ואין ענייננו איפוא ב"פלישה ברורה" של המשיבים. המבקש המתין עד תום הבניה על-ידי המשיבים בשטח בטרם פתח בהליך משפטי, ועל כן מצא בית המשפט המחוזי בת"א 2255/00 להתנות את הסעד של סילוק יד בתשלום בעבור הסכום שהושקע בבניה. יוטעם, המבקש עתיד לקבל לידיו את השטח מושא המחלוקת והמבנה, ועל כן אך מן הדין כי בנסיבות יישא בתשלום עלות המבנה. אינני מוצא איפוא כי יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה, העומד על התניית העברת השטח בתשלום בעבור המבנה, שיסודה עוד בת"א 2255/00. התקשיתי להלום את הטענה כי יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי להוות תמריץ לפולש להיוותר בשטח, שהרי המבקש יכול היה לשאת בחיוב שהוטל עליו ובכך להביא את העניין לידי סיום.

ובנסיבות אלה לא ראו שני בתי המשפט הקודמים מקום לקיזוז רווחים שהפיקו המשיבים. לא מצאתי איפוא כי יש בטענות כדי להצדיק התערבות בערכאה זו על פי הנהוג בגלגול שלישי. לבסוף יצוין, כי ב עניין חולון , שאליו מפנה המבקש, השאלה המתעוררת היא מה המועד שממנו יש לשלם דמי שימוש ראויים ביחס למועד הגשתה של תביעת פינוי, ואילו בענייננו השאלה שעל הפרק קשורה להתניית המשך ההליכים בתשלום עלות המבנה, דבר שנפסק והוא – כאמור – חלוט. אצטרף לתקוה שהביע בית משפט השלום כי הצדדים ימצאו את הדרך לסיום הסכסוך בהסכמה בהקדם.

ז.

אזכיר, כי סעיף 21 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 שעניינו בניית מבנה או נטיעה בקרקעי הזולת, מותיר ברירה בידי בעל המקרקעין לדרוש סילוקם או לקיימם תוך תשלום ההשקעה בעת ההקמה או דמי השימוש, לפי הנמוך; ראו גם מ' בניאן, דיני מקרקעין, עקרונות והלכות (2002), 260, 370; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199.

ח.

המבקש נדרש לעמדת המשפט העברי בסוגיה זו. לשיטתו, אף המשפט העברי תומך בטענת קיזוז דמי השימוש והשכירות שגבו המשיבים. לחיבת המשפט העברי נעיר, כי הסוגיה של "יורד לנכסי חברו של מדעתו", קרי, שבעל הנכסים חייב לשלם ליורד לנכסיו ובונה או נוטע בהם, נסקרת בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ג, תט"ז ואילך ("יורד לנכסי חברו שלא מדעתו"). נביא כאן רק את סיכום הדברים, שמקורותיהם בתלמוד הבבלי ( בבא מציעא ק"א א', וראו רמב"ם גזילה ואבידה י', ד' ו שולחן ערוך חושן משפט שע"ה, א'). הדין בעיקרו הוא, כי על בעל הנכס לשלם לבונה או לנוטע את הוצאותיו, אך עולות השאלות של גובה התשלום, וכן מה הדין כשהבעלים אומר כי אינו זקוק למבנה ויטלנו הבונה, או להיפך, מקום שהבונה

המבקש ליטלו. לגבי שיעור התשלומים הדין ככלל הוא שיד הבונה על התחתונה ( אנציקלופדיה תלמודית שם, תק"ד-תע"ז). הרמב"ם ( גזילה ואבידה , י', ד') פוסק "היורד לתוך שדה חברו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה ליטעה ונוטל מבעל השדה, ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה". ולהלן ו', "החצרות הרי הן ראויין לבניין ולהוסיף בהן בתים ועליות. לפיכך הורו הגאונים, שהבונה בחצר חבירו שלא מדעתו, הרי זה כנוטע שדה העשויה ליטע, ושמין לו כמה אדם רוצה ליתן בבנין זה לבנותו, והוא שיבנה בנין המועיל הראוי לאותה חצר כמנהג אותו מקום". והנה שולחן ערוך חושן משפט בסימן שע"ה, שעניינו "היורד לשדה חבירו או לתוך חורבתו ונטעו או בנאו" חוזר (סעיפים א', ז') על האמור – אך הרמ"א (ר' משה איסרליש) מוסיף בהגהה בסעיף ז' "השכירה הבונה לאחרים וקיבל שכר מנכים לו מהוצאותיו...", קרי, שכר דירה שגבה הבונה ינוכה מהוצאותיו. לענייננו עותר המבקש לראות בסיפת הדברים חיוב דמי שימוש והוצאות. אכן, התפיסה ההלכתית כוללת זאת, למצער לדברי הרמ"א ומקורותיו, וניתן לקבל השראה מדין זה, אך כבר אמרנו כי הסיבה שקיזוז לא ניתן בנידון דידן נעוצה בהתנהגות המבקש, שנדרש לבניה רק לאחר שזו עמדה על מכונה, ומכאן התוצאה הקונקרטית.

ט.

סוף דבר, חוששני שאין בידי להיעתר לבקשה.