רע"א 1495/14 פלוני נ. בית חולים צרפתי

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"ר 13010-01-14, כב' השופט ד"ר מ' רניאל ), בה נדחה ערעור המבקש על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 342-03, כב' השופט ח' שרעבי , בתפקידו כרשם). בגדר ההחלטה נדחתה בקשת המבקש להאריך את המועד להגשת בקשה לפטור מתשלום אגרה, ובקשה לפטור מאגרה, ואף להעמיד את האגרה כשיעור אגרת בית משפט השלום ולהטילה על משיבות 1 ו-2.

2.

המבקש, כבן 20 הסובל מנכויות קשות, הגיש לפני כ-12 שנים באמצעות הוריו תביעה נגד משיבות 1 ו-2 בטענה שביצעו רשלנות רפואית במהלך לידתו. סכום התביעה נאמד על למעלה מ-9 מליון ₪, ולפיכך היא הוגשה והתנהלה בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 342/03, כב' השופט י' עמית ). התביעה נדחתה והמבקש חויב לשאת בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪. ערעור על פסק הדין שהוגש לבית משפט זה נדחה בשנת 2009, בהסכמת המבקש, תוך שהמשיבים מוותרים על גביית ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי. בנוסף, נקבע שמשיב 1 ישלם למבקש, לפנים משורת הדין, סכום של 75,000 ₪ (ע"א 10180/07, כב' השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה ו- א' רובינשטיין (2.8.2009)).

לטענת המבקש, רק בשנת 2013 נתקבלה לידיו לראשונה דרישה ממשיבה 3 לשלם סכום של 43,147 ₪ בגין אגרה על התביעה שתוארה. בעקבות כך ביקש המבקש פטור מתשלום האגרה, לצד בקשת הארכת מועד להגשת הבקשה. לחלופין ביקש להפחיתה לכדי אגרת בית משפט השלום או במידה ניכרת באופן אחר, בשל נסיבותיו האישיות הקשות. רשם בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוצג כל נימוק המצדיק הארכת מועד להגשת בקשה לפטור מאגרה כנדרש בדין, ולמעלה מן הצורך אף דחה את הבקשה לגופה, הן בדבר הפחתת הסכום והן בדבר הטלת החיוב באגרה על משיבות 1 ו-2. הערעור שהוגש נדחה אף הוא. מכאן הבקשה המונחת לפניי.

3.

באשר לבקשה להארכת מועד, טוען בא כוח המבקש כי דרישת התשלום לא הומצאה לו בסמוך למתן פסק הדין, ושגה בית המשפט המחוזי עת אימץ את עמדת משיבה 3 בדבר המצאתה בלא הוכחה ממשית לשליחת דרישת התשלום למבקש טרם שנת 2013. לטענתו, די בטעם זה על מנת להיענות לבקשתו למתן אורכה וספירת מניין הימים מקבלת דרישת התשלום בשנת 2013.

באשר לבקשת הפטור לגופה, טוען בא כוח המבקש כי דחיית בקשתו התבססה על טעמים שבסדרי הדין והיעדר התייחסות בתצהיר המבקש לאומדן רכוש המבקש והוריו, תוך התעלמות משיקולי צדק ומנסיבותיו הקשות של המבקש. עוד טען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט קמא, בקביעתו כי עצם קבלת קצבה חודשית מהמוסד לביטוח לאומי, על סך 9,000 ₪ בגין נכויותיו, מעידה על יכולתו כלכלית לשאת בתשלום האגרה. כמו כן, נטען כי בניגוד לסברת בית המשפט קמא, אין ברשות המבקש והוריו לשלם את סכום האגרה מסכום הפיצוי שניתן להם על ידי בית משפט זה, משום שסכום זה שימש לכיסוי הוצאות המשפט שנתקיים.

4.

עיינתי היטב בבקשה, ובנסיבות העניין ועל בסיס החומר שהונח לפניי ובפני הערכאות קמא, לא ניתן להיעתר לה. אכן, נכון אני לפרש את מבחן חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)), לפיו יש להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי באם היא מעלה שאלה משפטית ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, גם תוך התייחסות במקרה החריג והמתאים לשאלה האם נגרם למבקש עיוות דין. ואולם, אף על פי כן דינה להידחות.

במקרה הנדון המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין לכל אורך הדרך, החל מהתביעה שהגיש בטענה לרשלנות רפואית ועד לבקשה שהונחה לפניי. על כן, קשה לקבל את הטענה כי המבקש לא ידע, או שלא היה עליו לדעת, על חיובו בתשלום אגרה לנוכח דחיית תביעתו, גם אם קיבל את הסכום שנפסק משיקולים שלפנים משורת הדין. מעבר לכך, וכאן העיקר – החומר שהוגש לא עונה על אמות המידה המחייבות לשם קבלת פטור מתשלום אגרה.

יש לזכור כי בעל דין המגיש תביעת נזיקין בסכום המצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי, ולא של בית משפט השלום, חשוף לתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ו-2007 (להלן: תקנות האגרות ). תקנה זו מסדירה את חלוקת תשלום האגרה בין הצדדים מקום בו התנהל ההליך בבית המשפט המחוזי ונפסק לתובע סכום הנמוך מ-60% מהסכום המצוי בסמכות בית משפט השלום, כפי שבענייננו. כבר נפסק כי הוראה זו קוגנטית ואינה מותירה שיקול דעת לבית המשפט (רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' פלונית (23.10.2013)) . ניתן להבין את רצונו של המבקש, שאינו שש לשלם שיעור אגרה שעומד על כמחצית מהפיצוי שקיבל. ברם, עמדת מחוקק המשנה היא כי יש להימנע מהצפת בתי המשפט המחוזיים בתביעות נזיקין כאשר על פני הדברים שיעורה הכספי של תביעה מעין זו צריכה להיות מכומתת לסכום המצוי בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. בהינתן כך, ובנסיבות המקרה, הבקשה אינה מגלה עילה משפטית שתאפשר את קבלתה.

יש לזכור כי הבקשה נדחתה גם לגופה משום שלא הוכח כי המבקש נעדר יכולת כלכלית לשלם את האגרה. זוהי דרישת סף מהותית וצודקת על מנת לפטור אדם מתשלומה. הדרישה מעוגנת בסעיף 14(ג) בתקנות האגרות. החסרים בתצהיר המבקש עליהם הצביעה הערכאה הדיונית, כגון פירוט רכושו של המבקש, רכוש הוריו, תוך התעלמות מבית מגוריהם וממכונית שברשותם, ופירוט קרובי משפחה נוספים אליהם פנה המבקש, נועדו להשלמת התמונה ולוודא כי המבקש נעדר יכולת כלכלית לשאת בתשלום האגרה. לפיכך, אין מדובר בדרישות דווקניות, אלא מהותיות וחשובות לעצם העניין. זה אף אינו החסר היחיד.

הערכאה הדיונית מצאה הפקדות כספים שונות בסכומים גבוהים, העולים באופן ניכר על ההכנסות עליהן הוצהר, הכוללות את הקצבה החודשית לה זכאי המבקש ואת משכורת אביו, המשמש כמפרנס היחיד. להפקדות אלו לא ניתן כל הסבר בפני הערכאה הדיונית, ואף לא בבקשה שלפניי. לפיכך, אין מדובר אך בפגמים פרוצדורליים מובהקים. חסר זה נותר בעינו על כל המשתמע מכך.

לפיכך, על אף נסיבות חייו הקשות של המבקש, לא ניתן להסיק באופן אוטומטי, וללא תימוכין, שמצבו הכלכלי של מבקש קשה באופן המצדיק מתן פטור מתשלום אגרה. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי דרישת הדין, וכך נהגו ערכאות קמא.

5.

הבקשה נדחית. החלטת כבוד השופט שרעבי לפי סעיף 14(ז) לתקנות האגרות, כי המבקש ישלם את סכום האגרה ב-10 תשלומים שווים ורצופים – עודנה בתוקף.