רע"א 1513/06יעקב לב נ. אלי אוחיון

1.לפניי בקשה ליתן רשות לערער על פסק דינו בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט מ' בן-חיים) שקיבל תביעה בגין ליקויי בניה שהגישו המשיבים 1 - 4 נגד המבקש ונגד המשיבים 5 - 8.

2.העובדות כפי שהובאו על ידי הערכאות הקודמות הינן כדלקמן: המשיבים 1 – 2 והמשיבים 3 – 4 רכשו שתי דירות גג מהמשיבה 7, דירה לכל זוג. הדירות נבנו על ידי המשיבות 5 – 6, כאשר המבקש היה מנהלה של משיבה 6 ובעל השליטה בה ופעל בשם המשיבות 5 – 7 בכל המגעים שהיו למשיבים 1 – 4 בנוגע לרכישת הדירות ולתיקון הפגמים שהתגלו בהן.

המשיבים 1 – 4 הגישו תביעה נגד המבקש ונגד משיבים 5 – 8 בגין ליקויי בניה שהתגלו בדירות שרכשו. בין היתר טען המבקש בבית משפט השלום כי הוא אינו מנהל או בעל מניות במשיבה 7, כי לא קיבל כספים מהמשיבים 1 – 4 וכי הוא לא ניהל משא ומתן עם המשיבים 3 - 4. התביעה נגד המבקש ונגד משיבים 7 – 8 התקבלה והם חויבו, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים למשיבים, בעוד התביעה נגד המשיבות 5 - 6 נדחתה מהטעם שאינן עולות כדי "מוכר" כהגדרתו בחוק המכר (דירות), התשל"ג – 1973 (להלן: החוק ). באשר למבקש קבע בית משפט השלום, כי אף שהסכמי הרכישה עצמם אינם מצביעים על מעורבותם של המבקש ושל המשיבה 6 בבניית הבניין, הרי שחומר הראיות מלמד על מידת מעורבותו הגבוהה בהליכי המשא ומתן, במסירת הדירות, בקבלה ובהתייחסות לתלונות באשר לליקויי הבניה. בית המשפט מצא את גרסתו סותרת בנקודות מסוימות וקבע כי גם אם המבקש אינו נופל בגדרה של הגדרת "מוכר" בחוק, הרי שיש להטיל עליו אחריות אישית לנזקי המשיבים 1 – 4, בעיקר מאחר שהוא חתם על הסכמי הרכישה עם המשיבים 1 – 4 והציג בפניהם מצג שווא, ולכל הפחות היצג רשלני, לפיו הוא בכיר אצל המשיבה 7 ומוסמך לחייבה לכל דבר ועניין, בעוד הגרסה שהציג בבית המשפט הינה כי אינו ממנהליה אלא בעל תפקיד זוטר יותר. כן נקבע, כי המבקש היה מודע לכך שבדירות הנמכרות למשיבים 1-4 קיימים ליקויי בניה שהמוכר מחויב בתיקונם ולכך שלא נמסר לתובעים מפרט. לפיכך קבע בית המשפט כי המבקש נושא באחריות שוות ערך לאחריות מוכר כלפי המשיבים 1 – 4 וכי יש לחייבו באופן אישי בשל חריגתו מגבולות הרשאתו לפי סעיף 6(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק השליחות או החוק ).

המבקש, ועמו משיבים 7 – 8, ערערו על פסק הדין. בדיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי נמחק פסק הדין נגד המשיב 8, בהסכמת הצדדים. בית המשפט המחוזי דן בשאלת היריבות בין המבקש למשיבים 1 – 4 וקבע כי בחומר הראיות יש די והותר כדי לבסס את אחריותו של המבקש, גם לו היתה מתקבלת טענתו של המבקש כי הנמקת בית משפט השלום לעניין זה אינה מספקת. נקבע, כי מעשיו ומחדליו בשם המשיבה 7 נעשו בחוסר תום לב, תוך הצגת מצג שווא והפרת הוראות החוק המחייבות צירוף מפרט לחוזה המכר ולפיכך סבר בית המשפט המחוזי כי נכון היה לראותו כ"מוכר" לפי החוק וכי הוא חב כלפי המשיבים 1 – 4 הן מכוח אחריותה החוזית של המשיבה 7, כמי שניהל משא ומתן מטעמה שלא בתום לב בניגוד להוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הן מכוח אחריותה הנזיקית כמי ששיתף עצמו, סייע, הרשה ואשרר מעשי עוולה שעשתה, לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לפיכך לא נבחנה הרמת מסך לצורך בחינת אחריותו של המבקש. בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענת המבקש כי המשיבים 1 – 4 לא טענו לאחריותו בכתב התביעה, בציינו כי בכתב התביעה המתוקן פורטו העובדות המקימות את אחריותו של המבקש.

מכאן הבקשה שלפניי.

3.השאלה המשפטית שהמבקש סבור כי מתעוררת במקרה דנן הינה, האם ניתן לחייבו באחריות אישית בטענה לחריגה מסמכות כשלוח, ביחד ולחוד עם השולח בגין אותה עילה, היות שלטענתו חיוב שכזה מנוגד להוראת סעיף 6 לחוק השליחות. עוד טוען הוא כי אין מקום לחיוב כאמור היות שהטענה בדבר חריגה משליחות לא נכללה כלל בכתבי הטענות ולדבריו היא "פרי יצירתו של בית משפט השלום", כך לשון הבקשה. ביתר פירוט טוען המבקש כי סעיף 6(ב) לחוק השליחות, מכוחו הוטלה עליו האחריות, מקנה ברירה בידי צד ג' לתבוע את השולח או את השלוח ומשנקבע כי המשיבה 7, השולחת, חבה באחריות, לא ניתן לטענתו לחייב את השלוח ביחד ולחוד עם השולח בגין אותה עילה. המבקש טוען עוד כי המסכת הראייתית לא נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי כדבעי ופורש שורה ארוכה של אי דיוקים עובדתיים שנפלו לטעמו בהחלטת בית המשפט המחוזי. כן הוא טוען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענות שנטענו וממסמכים שצורפו לתיק המוצגים. המבקש גורס כי ערעורו בפני בית המשפט המחוזי התייחס להנמקה בדבר חריגה מסמכותו כשלוח ולא ניתנה לו לטענתו אפשרות להתייחס לטענות בדבר חבותו כלפי המשיבים 1 – 4 במישור החוזי והנזיקי כיוון שסוגיה זו לא עמדה על הפרק בערעור, לאחר שבית משפט השלום לא מצא בסיס להטיל עליו אחריות במישורים אלה. טענה נוספת היא כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בטענתו שלא ניתן היה לתקן את כתב התביעה ולהוסיף לכתב התביעה המתוקן עילה ועובדות שהיו ידועות למשיבים 1 – 4 עוד בטרם הגשת התביעה, ועל בסיסן להעלות טענות חדשות, כשנתיים לאחר הגשת התביעה.

4.אין ספור פעמים חזרנו ושנינו כי רשות לערער על פסק דינו של בית משפט שלערעור לא תינתן כעניין שבשגרה, אלא באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן איני סבורה כי עלה בידי המבקש להראות כי עניינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה.

ראשית, טענת המבקש כי המשיבים 1 – 4 לא טענו לאחריותו בכתב התביעה נדונה והוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי שקבע כי בכתב התביעה המתוקן פורטו העובדות המקימות את אחריותו של המבקש. איני רואה כיצד זה יכולה טענה זו להוות עילה למתן רשות ערעור, מה גם שלגופו של עניין מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה.

בדומה, טענותיו של המבקש לפיהן לא בחן בית המשפט המחוזי את תשתית הראיות כדבעי והטענות נגד התרת תיקון כתב התביעה אינן טענות בעלות חשיבות החורגת מגדריו של הסכסוך הנוכחי ואין הן מצדיקות מתן רשות לערער.

אשר לטענת המבקש ולפיה סעיף 6(ב) לחוק השליחות מקנה ברירה בידי צד ג' לתבוע את השולח או את השלוח ומשנקבע כי המשיבה 7, השולחת, חבה באחריות, לא ניתן לחייבו כשלוח ביחד ולחוד עם השולחת בגין אותה עילה. בית המשפט המחוזי בפסק דינו הבהיר כי גם אם היה מקבל את טענת המבקש, לפיה הנמקתו של בית משפט השלום בדבר אחריותו של המבקש מכוח חוק השליחות אינה הנמקה מספקת, הרי שבחומר הראיות ובממצאים שנקבעו די כדי לבסס את אחריותו של המבקש מכוח דיני הנזיקין ומכוח דיני החוזים. עמדתו מקובלת עליי. אכן, התנהלותו של המבקש כפי שתוארה בפסק דינו של בית משפט השלום, וחוסר תום הלב שנפל בה, מניבים בסיס מספיק לחיובו באחריות מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין. די לי שאציין כי שלוח היודע כי הוא פועל ללא הרשאה ואינו מגלה זאת לצד השלישי – כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום שהמבקש עשה – פועל בחוסר תום לב ועל כן הוא נושא באחריות של מי שניהל משא ומתן שלא בתום לב ובדרך מקובלת (א' ברק חוק השליחות (כרך ראשון, 1996) 826). גם קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין החיוב במישור הנזיקי מקובלות עליי, ומכל מקום, ברי כי לא מתעוררת במקרה דנן השאלה שמבקש המבקש לעורר ביחס לסעיף 6(ב) לחוק. מדובר בשאלת יישומו של הדין ולא בשאלה המצדיקה מתן רשות לערער.

אוסיף, כי טענת המבקש כי לא היה בידו להציג טענותיו לעניין אחריותו מכוחו דיני החוזים ודיני הנזיקין אף היא דינה להידחות. בית המשפט הכריע בערעור על בסיס ממצאי הערכאה הדיונית והעובדה שמצא לבסס ההכרעה שלא על בסיס הטענה אליה מיקד המבקש את ערעורו אין בה דבר, שכן באופן מהותי היה בידו להעלות טענותיו לעניין זה בפני בית משפט השלום.

הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.